<h1>תוספות חכמי אנגליה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שמאי אומ' כל הנשים דיין שעתן. פרש"י אם ראתה, האי ראייה לאו ראייה ממש, אלא בבית החיצון, דבית החיצון נמי טמאה כדכתי' [ויקרא ט"ו] בבשרה, ולא כתי' מבשרה. דיין שעתן. לא מצי למיתני טמאות מכאן ולהבא, דהא אמרינן לקמן [י"ד ע"א] טמאות למפרע כשיעור איותיאוס, וקש' מאי קאמ' לישנא דיין, דמשמע דאיירי שום תנא קודם, י"ל ה"ק אע"ג שבכל התורה עבדינן סייג, הכא נאמ' דיין. אפילו לימים הרבה. לכן צריך לומ' אפילו לימי' הרבה, דאי לא תני אלא מפקידה לפקידה, ה"א דהוי מאותן בדיקות דאמר לקמ' [ד' ע"ב] דב' פעמי' ביום צריכות לבדוק בשחרי' ובערבי'. על יד. לש'[ון] כח, כמ'[ו] [נחמיה ג'] ועל ידו החזיק. כל אשה שיש לה ווסת. פי' אם ראתה ג' פעמי' ביום אחד אז קבעה לה וסת שאחר ראייה רביעית דייה שעתה.
גמ', מאי טעמ' דשמאי. (וקאמ') [וקשיא] אמאי לא בעי מאי טעמא דהילל, דהא הילל מודו בחולין, י"ל דלעולם אית ליה להילל דהעמד אשה בחזקתה (ומ"מ) [ולכן] לא מטמא בודאי כי אם בספק דעביד סייג, אבל לשמאי פריך אמא' לא עביד סייג בקדשים. כגון ספק נגע ספק לא נגע, רש"י לא גריס ליה, לפי דטעמ' לאו משום חזקה אלא משום דספק ברשות הרבים כו', ורי"ץ גריס ליה. היכא דליכא ריעותא. פי' כגון אדם ספק נגע בשרץ, הריעותא אינו בגוף האדם.
<h2>דף ב:</h2>
אשה כיון דמגופ' חזיא. הווא ליה ריעותא, ולטהרות נמי איכא ריעות' כיון דאוחזו בידה, אבל אינם טמאות ודאי אלא ספק, משו' דא"כ יהא לבו נוקפו ופור'[ש], ולפי מה שפירשתי דהילל אית ליה טעמא דחזק' לגבי חולין, א"כ אותן גבינות שנעשו מבהמות שנשחטו ונמצאו טריפות כשירו' דאוקמינ' אחזקתיה הבהמה, וכן פוסק הה"ג. מקוה שנמדד. מקוה צריך מדידה דכת' [ישעיה ח'] מי השילוח ההולכים לאט, בגימ' מ' סאה. ואילו הכא טומאה [ודאי]. בהרבה מקומות אמרי' טמאות דהוי טומאה ספק, אלא מוכחינ' דהוי טומאה (ספק) [ודאי] מדקא פליג ר' שמעון עליה ואמר תולין, א"כ רבנן דפליג עלי' אמ' טומא' וודאי. התם משום דאי'[כא] למימ' העמד טמא כו'. שמאי והילל מתרצי', שמאי מתרץ לכך אמרינן דטמא למפרע משום דהעמד טמא כו', אבל גבי אשה אי אוקמינ' לה בחזקת' בחזקת טהרה היא, והלל מתרץ להכי הוי טומאה וודאי למפרע משום דהעמד טמא כו', אבל גבי אשה לא אוקמינ' אחזקתי' משום דאיכא ריעותא בגופה ואזלינן לחומרא, ודיי לנו אם נחמיר ליהוי טומאה ספק ולא וודאי. אדרבה העמד מקוה על חזקתו. (וקאמ') [וקשיא] מאי אדרבה איכ' להקל, י"ל ה"פ אדרבא נלך אחר חזקת המקוה שהיא גדולה שמבטלת חזקת הטומאה הטובל בו. הכא חדא לריעותא. פי' גבי אשה איכא חד לריעות' דהרי דם לפניך, אבל בטהרות שנגעה ליכא ריעות', [ו]ריעותא דאשה [אינה] לטמאה טומאה וודאי, כי אם טומאה ספק כדפירש[תי] לעיל. מאי שנא מחבית. לשמאי פריך, וק' אמאי לא פריך להלל מהא דקאמ' כל שלשה ימים וודאי, וי"ל דכל הקושיות דפריך מקשו טפי לשמאי מלהלל משום דאינו עושה סייג, דאי לא תימא הכי אמאי לא פריך להלל ממבוי וקופה ולישני כל חד וחד. היה בודק החבית. פי' על ידי קפילא ארמאה, וק' מאי איכ' בין ודאי חומץ לספ'[ק] הלא לשניהם צריך לחזור ולתרום, וי"ל בודאי חומץ התרומה אינה כלום ומותרת לזרים.
<h2>דף ג.</h2>
ושניהם לא למדוה אלא מסוטה. ק' רבנן למה לו למילף מסוטה, והא כבר אמר טעמ' שפיר משום דאיכא תרתי לריעות', וע"ק היכי ילפינן רבנן מסוטה א"כ ליטהרו ברש' הרבים כסוטה, י"ל ה"פ שני' לא למדו' אלא מדיני סוטה, כלומ' דיני סוטה לא קשיא להו כדמפר' ואזיל. עשאוה כודאי. לעניין להפסידה כתובתה. ואי'[בעית] אי'[מא] היינו טעמא דר' שמעון. הקשה רשב"ם לילף נמי סוף טומאה מתחילת טומאה לענין רשות היחיד טמא וודאי, ותיר' ר' שמעון סבר לה כחכמים דמסכת טהרות [פ"ד מ"ה] דאמ' על ו' ספיקו' שורפין התרומה על ספק רשות היחי' וחכמ' אומ' תולין, ועוד פרשב"ם דלא מצי לילף מסוטה בשביל הקשיא דפרכינ', ולא נוכל לתרץ התם איכ' רגלים לדבר, לפי דשוטה הוי דאורית' ואין חילוק, כיון דהוי כמ' הלכה למשה מסינ', ולהכי יליף סוף טומא' מתחי'[לת] טומא', ועתה לא נוכל לפרוך דאיכ' לתרץ יש רגלי' לדבר גבי סוטה, דפשיט' טומא' אין רגלים לדבר, מ"מ מהיכ' דילפינן מיניה דהיינו סוטה דפשיטה לן דתחילת טומאה יליף מיניה יש בה רגלים לדבר (כדפרישי') [כדפרש"י], והשת' הוי כמו בנין אב, וילפינן סוף טומ' מתחילת טומא' במה מצינו, ש"א. ורבנן הכי השתא כו'. וק' שפיר קאמ' ליה רבנן לר' שמעון, ע"כ. מאי שנא ממבוי. צ"ל שהמבוי מפולש דהוי כמ' רשו' הרבי', אבל להילל ליכ' למיפרך, דהאי דמטמ' למפרע לתלות קאמ', וצריך עי'[ון] אמאי פריך ממב'[וי] בריש' והלא משנה דכתמי' נשנית קודם. הואל ואשה מרגשת עצמה. לשו' של רש"י והאי כיון דלא ארגשה כו', וקש' כיון דהילל לית ליה האי סברא אמאי לא מטמא בחולי' למפרע, והכי נמי לפריך אליב' דשמאי כיון דמודה שמאי בכתמי' ובשוט', וי"ל דכל הני טעמי הוי אליב' דשמאי לפי שאינו עושה סייג. מודה שמאי בשוטה. אם באת הטומאה על ידי אדם גדול אבל שוטה עצמה אין בה דעת לישאל. והאיכא כתמים. לא פריך ליה מלמפרע, דהא איכא תנאים הרבים דמטמו מכאן ולהבא.
<h2>דף ג:</h2>
לרבא איכ' מוך דחוק. הכי נמי הוה מצי למימ' דאיכ' ביניהו שוטה. קופה שנשתמשו בה טהרות וטלטלה. פי' טילטלה לאחר שהוצי' הטהרות. ונמצא שרץ בזוית אחרת. אבל בזוית ראשון לא, דמחזא חזי ליה, אבל דלי אע"ג דבמקום מוע'[ט] הוא, הואיל ואין דרכו לעיין בו לא מסיק אדעתי' שיש בו שרץ. הטהרות הראשונות. לכך קאמ' ראשונות לפי שנשארו בקופות טהרות אחרים. לזו יש לה שולים. וק' והא במבוי הוי כמו שיש לה שולים, שאינו יכול לראו' בכל המבוי, ואי לאו משום דאית תרתי לריעות' מודו שמאי דדיה שעתה, וי"ל לא דמו דהתם [לא] ודאי נגעו הטהרות בשרץ ולכך בעי תרתי לריעותא, ולהכי לא אוקים (הקופה) [המבוי] בחזקתיה כמו האשה, לפי דאית ביה שרצים מגופיה ומעלמא. בכל התורה כולה. כגון חמץ בד' שעות, דמדאורית' אך חלק. בקופה שיש לה שולים. צ"ל דהאי קופה כעין חבית שיש לו שני ראשי' דומיא דקופה דפליגי חזקי' ור' יוחנן.
<h2>דף ד.</h2>
ואשה בדוקה היא. פי' וכן הקופה בדוקה, דאי אין הקופה בדוקה למה ליה לשנויי לזו יש לה שולים כו', לישני זו בדוקה וזו אינה בדוקה, ומשני כמי שאינה בדוקה דמי'. ולעולם קופה נמי אינה בדוקה, וכן תאמ' גבי מכוסה כו'. ואשה מכוסה היא. פי' דלא נפיל בה דם מעלמא, וק' כ"ש דאמרינן דמגופה אתא, וי"ל ה"פ מכוסה דאי אפשר למקור להפתח אם לא תרגיש. נגע באחד בלילה [כו'] ר' מאיר מטהר. פי' משום דאוקמינן אחזקתיה. שכל הטמאות כשע' מציאתן [ובמקום מציאתן]. משמע היכא שנמצאו ואפיל' ברשות היחי' וקשה לר' יוחנן. אבל לתלות תלינן. פי' דלא קש' לר' יוחנן, וכן נמי לא קשי' לחזקיה דאמר טהורות, דחזקיה יאמר דהא קאמ' טמאות היינו לתלות, וכל שלא כשעת מציאתן טהורים גמורים. מחט שנמצאת. תימא מאי פריך ממחט לשרץ, דילמא שאני מחט דהוי טהור גמור בשעה (שירד) [שנמצא] והוי בחזקת טהרה מה שאין כן בשרץ, י"ל לכך פי' הק'[ונטרס] שהכיר בו שהיתה טמאה, והא דאייתי ועוד תנן, אתי לומר דאפילו לחולין לא מחזקי' כן. שכל הטמאות כשעת מציאתן. פי' אלמא דלא מחזקינ' טומ' משע' לשעה, דלא אמרינן שנפל המחט שלם (והיה חלוד יותר) [ולא היה חלוד כשנפל], הכי נמי לא מחזקינ' טומא' ממקום למקום וקשיא לר' יוחנן, וק' אימ' דטעמא דטהרינן הכא היינו לפי שנמצא טהור ואמרינן כשעת מציאתן ולכך טהור אבל אי הוה משכח טמא הוה מטמאינן ליה כמו שמוצאו עכשיו, י"ל דשפיר פריך, דלא אמרינ' כי היכי שמוצא המחט על הבשר השתא כן היה המח'[ט] עליו קודם שהחלידה ונטמאה הבשר שהמח'[ט] היתה טמא' קודם שהחלידה, אלא ש"מ דלא מחזקינן טומא' משע' לשע' והוא הדין ממקו' למקו'. שרץ שדוף. לשון שדופות קדים [בראשית מ"א], דשרץ מטמא לח ולא יבש דכת' [ויקרא י"א] במותם. וכי תימא כשעת מציא' בין לקולא בין לחומ'. פי' וכי תימא דלא דמי קופה להכא דשאני גבי מחט ושרץ להכי טהורים לפי ששניהם מיירי בשע' מציא' ובמקו' מציאת' ולהכי אזלינן לקולא, וכן אזלינן לחומרא כגו'[ן] נגע באחד בלילה, אבל שלא ב"מ [— במקום מציאתן] כגון קופה וכן בנגע באחד אם היה מטולטל ממקום למקום דליכא רגלים לדבר, שהיה בו במקום אחר, לא משרפי' אלא תלינן ולא קשיא לר' יוחנן, וכן לא קשיא לר' יוחנן ממחט דטהור גמור, דהיינו טעמא לפי דהוה מקום מציאתן, אבל אי הוה שלא מקום מציאת' הוי טמא ספק, וכך מיישב פי' הקו'[נטרס]. והתניא ככר כו'. ואע"ג דהכא גבי חולין ור' יוחנן מיירי בקדשים, מ"מ פריך שפיר, דאי תלינן בקדשים אפילו במקום שאין הוכחה א"כ בחולין נמי תלינן היכא דאיכא הוכחה כגון במקום מדרון, וע"ק מאי פריך ממדף והא הוי דבר שאין בו דעת לישאל, י"ל לכך מייתי מילתיה דר' אליעזר ומיניה פריך שפיר דכיון דהוי במקום מדרון דאיכא ריעות' לא מהני דבר שאין בו דעת לישאל, ולהכי יש להשות כמ'[ו] דעת לישאל, וטעמא דטהור משום דלא מחזקינן טומא' ממקום אחר, ש"א.
<h2>דף ד:</h2>
שאני אומ' אדם טהור. וק' גבי קורדום תלינ' באדם טמא, ע"כ. הכא נמי אתא עורב ושדאי. פי' כי היכא דאע"ג דאיכא רגלים לדב' שיהיה טמא כיון דאיכא מקום מדרון, אפילו הכי טהור, הכא נמי נימ' אתא עורב ושדאי. עורב שלא בכוונה. פי' כי לא ברצונו יפול השרץ מפיו. מכדי ספק טומאה כו'. פריך אככר, אבל אקופה לא פריך, שהרי באותו זוית שנמצא הטהרות לא איתחזק טומא', ואע"ג דנמצא בזוית אחר', מ"מ לא מחזקי' טומאה ממקום למקו' אם כן אין כאן ספק טומאה, והוא הדין דמצי פריך אמחט (ואמטלטלין) [ואמטלית]. ואיב'[עית] אימ' הכא בטומאה דרבנן. פיר' ואי'[בעית] אימ' דמיירי אפילו יש בו דעת לישאל כגון שהמדף בידי אדם אבל אינו יודע אם אדם נכנס לשם אפיל' הכי הוי טהור הואיל שאין המדף טמא אלא מדרבנן וה"ה דמצי רש"י לפר' דהמדף הוי בגדי עם הארץ, אלא משו' מתני' קורא למדף עליונו של זב, וק' לימא מדף ולא לימ' טמא, דשפיר ידעינן שהוא טמא, וי"מ דמדף הוא כלי בערוך.
שהפריז. בזיין לשו' רבוי, כמ'[ו] [זכריה ב'] פרזות תשב ולא מצית לומ' בנון לשו' פריה ורביה, דא"כ היה לו לומ' שהפר'. ורבה לחדודי אביי. וקשי' מאי חידוד הוא והא אפילו תינוק היה יכול להקשות, י"ל ה"פ, לפי שאשה מרגש' בעצמה ולכך לא מטמינן מפקידה כיון דלא ארגשה, אבל מעת לעת מטמינ' דאימ' ארגשה ולא מדעתא שלא היתה מבינה דכסבורה הרגשה מי רגלים היא, ולא מטמינן לה מהאי טעמא קודם מעת לעת, דכל שיעור חכמים הוי מעת לעת, ופריך לו אביי א"כ שאתה אומ' שאינה מבינה בהרגשה של אחר הבדיקה היכ' שהבדיקה היתה (במוך) [בתוך] מעת לעת כגון בדקה שחרית ומצאתה טהורה וערבית ומצאתה טמאה אמאי מטמאה מפקידה לפקידה הלא לא הרגישה, וכיון שלא הבינה בהרגשה תהא דייה שעת' ולא מפקידה, ורבה לחדודי כו', שלא היה רבה סבור שיקשה לו מסיפא כיון שלא פירש לו אלא טעמ' דריש' כ"ש.
וק' מאי קא בעיי מאי טעמייהו דרבנן, וכי מה היה להם לומר, א"ת היה [להם] לומ' דיה שעתה, א"כ מאי קא משני חכמי' תקנו להם לבדוק שחרית להכשיר טהורות של (יום) ערבי', אם כן משמ' דמטמי' לה מעת לעת, וא"ת מפקידה לפקידה, א"כ מאי קאמ' הפסי' עונה, והלא היא נשכר'[ת] הרבה עונות שהיה דינה לטמאה מפקיד' ועכשיו' אינ' מטמאה אלא מעת לעת, ואם תאמ' מעונה לעונ', הא קאמ' בסמוך שחרית להכשיר טהרו' של הלילה, שלא תטמא אותו מעת לעת, משמ' אי לאו חששא זו מעת לעת לא היתה בודקת אפילו מעונה לעונה, לכך נראה לומ' דהא קאמ' שחרית להכשיר טהרות של לילה, לא היתה עיקר התקנה בשביל כך, אלא שמואל ה"ק השתא דתקינו רבנן שמטמאי' מעת לעת מהניא בדיק' שחרית להכשיר טהרות של לילה, אבל עיקר התקנה היה משום שאשה מרגשת והצריכוה בדיקה כדי שתהא מבינה בהרגשה, למבין.
מתניתין, כל אשה שיש לה ווסת דיה שעתה. וקש' דהוה לו לשנות האי בבא דכיצד דיה שעתה מיד אחר כל אשה שיש לה ווסת, קודם והמשמשת, דלאותה בבא קאי, י"ל לפי דאמ' לקמ' [ה' ע"א] תני ומשמשת, דקאי לכל אשה שיש לה וסת לכך תני אותו אחריו. לימא ר' דוסא היא ולא רבנן. הינו רבנן דמתניתין וחכמ' אומ' לא כדברי זה כו', דסבירא להו מעת לעת, והכי מוכח מדפרש"י ורבנן פליגי עליה, וסבר' דתלמוד' הוא דלא קרי ר' אליעזר כרבנן, כיון שזכר שמו בבריתא (כו'). שאם תראה שלא בשעת ווסתה כו'. משמ' דאי ליכא טומאה במעת לעת לא תטמא כתמים, וק' דהא שמאי אית ליה דיין שעתן, ואע"פ דמודה בכתמים, וי"ל היכ' דאמ' דיין שעתן מחמת סלוק דמים הוא ולא מחמ' חזקה והרגש' כדאמ' לעיל [ג' ע"א] ולהכי מודה בכתמים.
<h2>דף ה.</h2>
לחומ' מוקמי'. אבל מתחילה לא אוקמינן כן קודם ששמע הברית', לפי שהיה רוצה לאוקים המשנה כדברי הכל, אבל לבתר דשמיע ליה (מתניתין) [מתניתא] בעל כרחי' חדא אתי כדברי הכל. קתני שאם תרא'. פי' הוי כמו אמ' מר. חוץ מתינוקות שלא הגיע זמנה. שאינו מטמא אפילו מכאן ולהבא, ואפילו שלא עברה בשוק של טבחי', אימא עברה ולא אדעתה. ר' מאיר דמחמיר. טפי בכתמי' מראיה, וק' והלא רבנן מחמירין דקאמ' [ו' ע"א] גבי רואה אינה מקולקלת למניינא גבי כתמים מקולקל', ע"כ. [שאם תאמר שכתמן תטמא למפרע] מצינו כתמן חמור מראייתן והא לא מצית לומ' דכתם דהוי מדרבנן יהיה חמור מראייה שהוא מן התורה, דבשלמ' בשאר נשים אע"ג דבראיה דיה שעת' בכתם טמא למפרע, דהא אשכחן בהם בראייה למפרע, כדקאמ' לעיל שאם תראה כו'. תינוקות שהגיע זמנה יש לה כתם. פי' הינו הד' נשים, וק' א"כ למה הביא זה תרי זמני, וי"ל משום דרוצה לומ' מיד לבתרי' שלא הגיע זמנה כו'.
עד שלפני תשמיש אינו ממעט. פי' כגון שבדק לפניו ולא לאחריו. והא והמשמשת קתני. פ"ה דאי אבתריה לחודיה [קאי] ואחד לו ואחד לה פשיט', ואין להקשות ומהו דתימ' שמא תראה טפה דם כחרדל כו', דשט'[ת] תלמודא הוא כיון דמתרצינן ואי'[בעית] אי'[מא] שתי בדיקות אצרכוה, הוה ליה תירוץ קמ' כמאן דליתנ' וכמאן דלא עלה בדעתו לומ' מהו דתימ' שמא תראה כו', והוי כאילו כתוב בספר אלא אמרת כו' פשיט', דשתי בדיקות אצרכוה, וכיון דאקשינן אהאי תירוצא הדרן קושיא קמייתא לדוכתין, ולפי שיטה התלמוד פירש"י פירושו, ולשמא תראה לא חיישינן כלל, ופי' דפשיטא נר' טפי מפי' דלמה הוזכר, למבין. תני ומשמשת. פי' דחובה לשמש בב' עדים, והרי היא כפקידה אבדיק' דלאחר תשמיש קאי, וא"ת פשיט' מאי קמ"ל, י"ל דאגב דאשמועינן שחובה לשמש בב' עדים תנא הרי זו כפקידה. השתא מעת לעת ממעט. פי' אע"ג שהוא זמן ארו'[ך]. מפקידה מבעיא, וק' דיותר משמ' שיטמאנה מזמן קצר מבזמן ארוך משום פסידה דטהרות, י"ל ה"פ מעת לע' ממעט אע"ג שפשעה ולא בדקה שחרית כדינה, מפקידה לפקיד' [שלא] (ש)פשעה (ולא) [ו]בדקה כדינה בשחרית מבעיא.
<h2>דף ה:</h2>
ה"ג לטמא אדם לטמא בגדים. ול"ג ולטמא בגדי'. הא מעת לעת מטה נמי מטמא. וק' ועסוקה בטהרות למה לי למיתני, ליתני יושבת במטה ופרשה, י"ל אי לא תניתה ה"א דדוק' מיט' אינה מטמא אבל אוכלין ומשקין שהן עלולין לקבל טומ' ה"א דמטמו, לכך קתני טהרות, דאפ'[ילו] אוכלין ומשקין אינה מטמאה. בענן דעת לישאל, ואע"פ דלא שיילינן ליה, היינו משום דלא מהימני ליה אבל מ"מ דעת לישאל בענן. והשתא דאמ' ר' יוחנן כו'. פי' ר' יוחנן בעי דעת טומאה עצמה כגון נדה, וזעירי בעי דעת בנגע דהיינו הטהרות. וטהרות וטמאות. פי' או טהרות או טמאות, דאי שניהם דוק', א"כ מאי קשי' ליה, דילמא שאני הכא דאיכ' ספק ספיקא ספק נגע ספק לא נגע ואת"ל נגע ספק אם נגע בטהרות קודם ואחר כך בטמאות ואמטו להכי טהור', ולזעיר' לא מצי פריך, דלזעירי הוי טהור כיון דאין בטהרות דעת. ואם אי אפשר אלא א"כ נגע טמא. ה"פ ואם אי איפשר אלא א"כ שהוא קרוב לודאי שנגע ועלה. ואמ' רשב"ג אומ' לו שנה. פי' ואם לא נגע הוי טהור, וליכ' לפרש דודאי נגע בה, דהא פשיט' טמא, והיכי מצי פליג רשב"ג, וליכ' לומ' דרשב"ג קאי אספיקו טהור וקא'[מר] אומ' לו שנה ואם נגע הוי טמא, א"כ היכי פליגי רבנן ואמ' אין שונין [בטהרות הא אמרינן לקמן נ"ח ע"א דלא אמרו אין שונין] להחמיר אלא להקל בטהרות, ש"א. וק' דפי' הקו'[נטרס] וטמאות כמ' או טמאות והאדם א"כ יש באדם דעת לישאל א"כ קשיא לזעירי ולכולי עלמא, צ"ע. ומה כלי חרס המוקף צמיד ופתיל. וקש דלקמ' משמ' דמייתי רבא לטמא אדם לטמא בגדים א"כ נימא דיו לבא מן הדין כו' דמה כלי חרס אינו מטמא אדם ובגדים אף משכב ומושב כן, וע"ק מה לכלי חרס שאין לו טהרה במקוה כו', ע"כ. והרי אבימי מבי חוזאי [מתניתא] קאמ'. פי' והיכי אתי ק"ו וסותר הברית', ואכתי קשיא לזעירי.
<h2>דף ו.</h2>
כמגע עצמה. מקשי' העו'[לם] דבת"כ [מצורע פרשתא ד' ה"ט] יליף נדה ממשכבה והכא יליף משכבה מנדה, וי"ל דבת"כ מיירי מנדה עצמה לאחר ראייתה והכא מיירי במשכבה מעת לעת, ופי' הקונט' לסוף פירושו, א"כ מה ת"ל הנוגע בה, לומר שאין מטמא אדם וכלי חרס, וקשיא פשיט' שהרי הנוגע בה הוי ראשון, וי"ל דסד"א הואל דנדה חמור' תהוי ראשון שלה מטמא אדם, קמ"ל. הרואה כתם מקולקלת. פי' שאינה יודעת מתי תהיה בי"א יום שבין נדה לנדה, ואינה חוזרת לנדות' עד שתשב י"ז ימים נקיים, ומיהו משמשת עם בעלה לאחר ז' נקיים, וכן לכל ראיה שתראה, עד שתחזור לפתח נדותה משום דמ', וצריכה תמיד ז' נקיים, והיינו הקלקול ספקונ' לה בזבה שצריכה ז' נקיים שאין יודעת פתח נדותה, עיתק, טועים השואלים י"א יום שבין נדה לנדה כי ה"פ יש י"א יום בין נדה לנדה ואם היא רואה ג' ימים רצופים בהם תספור ז' נקיים, וליום עשירי אם תראה תבעי שימו' עד י"א ולא יותר, ויום י"ב מתחיל נדו', ואם אינה רואה כל הי"א יום מ"מ מתחיל נדותה ביום י"ב, והאחד עשר יום נפקינן מקרא לקמן [ע"ג ע"א], כך האמת. וכלי חרס המוקף וכו'. בת"כ [מצורע פרשתא ג'] פי' מה להלן באוירו אף כאן [מאוירו] אם כן מה ת"ל אשר יגע, צ"ל דבעי מכל הפס'[וק], למה נכתב כל הפסוק דאשר יגע בו, אם לאויר בא הא ילפינן [חולין כ"ד ע"ב] מתוכו דכתב גבי השרץ, תוכו אע"פ שלא נגע, ומדחזינן דשרץ מטמא כלי חרס מן אוירו אע"פ שלא נגע כ"ש [זב] דלא גרע משרץ. ומטמא בועלה. ולג"ר למפרע, ע"כ. ואינה מקולקלת. דין נדה דאוריתא, שאפי' ראתה ששה ימים מלוכלכים בדם טובלת בשביעי ואם לא פסקה כל שבע' הרי (הטילה) [התחילו] עליה י"א יום שבין סוף נדה לתחילת נדה, ותהי שומרת יום כנגד יום, שאם ראת' ביום ח' תשמור מראות עד למחרתו ותטבול, וכן [ביום ב'] ויום ג', שאם ראתה כל הג' ימי' רצופים צריכה לפסוק יום אחד ולובשת חלוק לבנה והרי ד' ימים ושוב תספור ז' ימים נקיים, והוי זבה גדולה, וחוזרת לתחלת נדותה, והיינו חמור בנדה מבזבה דנדה בראייה אחת סופרת ז' ימים וזבה עד שתרא' ג' ימים רצופים, וחומר בזבה מבנדה דזבה צריכה ז' נקיים מה שאין כן בנד', דין נדה דרבנן דבנות ישר' החמיר' שאפילו רואות טפה כחרדל תהא סופרת ז' נקיים, משום ספק זבות, דספק אם היה רואה למפרע והויא זבה, וצ"ל דהחומר' הוי דאם ספרה ז' נקיים וראתה באמצע טפה כחרדל תהא סותרת כל מה שספרה. אי ממתנית(י)' ה"א או אדם כו'. וק' דמ"מ מוכח מברית' דאבימי מיירי כמגע עצמה ומטמא אדם לטמא בגדים א"כ למה לי ק"ו, הוא כדמוכחינן בבריתא דלקמן. דררא דטומאה. פי' עלילא דטומאה. בשעת עברתן. סד"א דבודקת בשביל מה שאכלה, ולכך פריך מה דהוה הוה. שבדקה עצמה בשיעור וסת. לאו דווקא נקט בדק' דאי אפשר להיות בודקת בשעה מועטת אלא רוצה לומר קינוח.
<h2>דף ו:</h2>
בשעת הדחק. וק' דהא אמרינן לקמן [ט' ע"ב] דרבנן מודו לר' אל[י]עזר בשעת הדחק, ע"כ. היכי עביד כוותיה. כלומ' היכי קאמ' כדי הוא לסמוך עליו, ולא קאמ' היכי עביד כוותיה ממש, דהא לא נזכר בדבר עד לאחר המעשה. אלא דלא אתמ' הלכתא לא כמר. כלומ' מעיקרא לא ידע שרבים פליגי עליה אלא יחיד ולא נאמ' הלכה כמי. דלא יחיד פליג אלא רבים. ולא עשה כרבים כיון דלא מיסתבר טעמייהו.
מדיחה ידה במים. פי' כדי להסיר הבצק שתוכל להכניס לחורין. בלחמי תודה איכ' מ' חלות, י' רקיקין י' רבוכין י' חמץ י' מצה. באפייה מאי בעיא. פי' היא'[ך] היתה אופה האי לחמי תודה, הא אינן נקר' לחמי תודה עד לאחר אפיית מ' לחמים. חדא דקודש. פי' ראשון דקדש, וסברא קודש טימא לי ר"ג למפרע אבל תרומה לא יטמא, דאי ראשון דתרומה, אמאי הדר שייליה מקדש, כיון דטימא תרומה למפרע כ"ש קדש. נולד לה ספק טומאה. פרשב"ם ספק נגע בשרץ כו', וק' היכי דמי אי ברשות היחיד ספיק' טמא אי ברשו' הרבים ספיק' טהור, צ"ע. עד שלא גלגלה תעשה בטומאה. כיון דאין הכהן יכול לאוכלו, אבל אם לא נולד בה ספק אסור לטמאותה כיון שהכהן יכול לאוכלו.
<h2>דף ז.</h2>
בהוכחת שנו. פי' הקו'[נטרס] כגון שני שבילים, ולא מצית לומ' באדם אחד, דלאו היינו הוכחה דאיכא ספק, (ספיק'), אלא מיירי בשני בני אדם וכגון שבאו בבת אחת לישאל דשניהם טמאים, דהתם וודאי מהני לחולין וכ"ש דמהני לחולין הטבו'[לין] לחלה. אלא בנשען. [לאו ארישא קאי] דאי בנשען אמאי תיעשה בטומאה, והלא היא טהורה לגמרי, אלא הסיפא לבד מיירי בנשען, והוא הדין דהוה מצי לומ' אלא במעת לעת שבנדה, דאע"ג דאינה מטמאה חולין, מטמא חולין הטבול לחלה למא'[ן] דאמ' לעיל דמעת לעת שבנדה מטמא' תרומה. משאן כבד טמא. דשמא על ידי שמשאן כבד הוא נשא הזב וטמא, דכת' במרכב הזב כל הנוש' אותם יכבס בגדיו [ויקרא ט"ו], ומדנושא [מרכב] הזב טמא כ"ש כי הזב עצמו נושא שהוא טמא, ולכך מייתי רש"י התוספת' לוכח דכי הזב נושא שהוא טמא כיון דלא כתי' בקר' בהדיא. וטהורין לבית הכנסת. שאין זה הסיט גמור אפי' הוי ודאי שכן הוא וכ"ש השת' שהוא ספק, והיינו דליכ' הוכחה כו'. לעיל, וחולין הטבולין לחלה כחלה דמו. בתמיה, פי' דאמ' דמהני בה ספק נשען כחלה גמורה. בכפיסה או באנחותא. פי' כלי שהוא מוירג"ש שאינ' מקבלין טומאה, וק' דהא אפילו מקבלי' טומאה אינ' מטמאי' החלה דהכלי הוי שלישי ואינו מטמא החלה, י"ל לכך פרש"י דלהכירא שלא תגע בחלה. מפני שהוא שלישי. אקוצה לה חלתה קאי. כל שודאי טבול יום [וכו']. וק' דאמ' כל שודאי מטמא' [וכו'], ומשמע הא אין וודאי מטמא חולין לא גזרו על ספיקו משום חולין הטבול לחלה הא על ודאי גזרו משום חולין הטבו' לחלה, ושמא מוקמינן לה (דטבו') [בטבו'] יום ספק, כגון שנולד בה ספק טומאה וטבלה מספק, כ"ש. ואי'[בעית] אי'[מא] הנח מעת לעת דרבנן. פי' לית ביה דררא דטומאה דאוריית' אבל בנשען אית ביה דררא דטומא' דאוריית'.
<h2>דף ז:</h2>
חדא הא דאמ'. וקשי' פשיט' דהא ר' יהושע נמי מודי ליה, י"ל לאפוקי מדר' יוסי דאמ' במתני' (כל אשה) [מעוברת ומניקה] שעברו עליה ג' עונות דיה שעתה, ור' אליעזר אע"ג דלא עברו. הרי אלו בחזקת טהר'. נר' דצריכ' אשה (לבודק) [לבדוק] בכל יום שחרית וערבית ומונה ז' נקיים, ואין הלכה כר' אליעזר אלא בדיעבד, אבל לכתחלה צריכה בדיקה. אין להם אלא יום ראשו' [ויום השביעי]. ואוקי קרא דאחר תטהר, לומ' כשודאי ראת' שסותר. ומה טבול יום שאינו מטמא משקין חולין. וק' ליפרוך מה לטבול יום שכן אב הטומאה, וי"ל דמיירי שנגע לשר'[ץ] שאינו אב הטומאה, וע"ק לפרוך שכן יש במינו אב הטומאה כגון אם נגע למת תאמ' באחרי' כלים כו', וי"ל דמצינו באחו' כלים שהוא אב הטומאה כגון שנגע למת והוא כלי שטף, וע"ק לימ' הק"ו איפכא ומה אחורי כלים שאינו פוסל תרומה מטמא משקה חולין טבול יום שפוסל תרומה אינו דין שמטמ' אחרים, וי"ל דקים ליה לתלמוד [פסחים י"ד ע"ב] דטבול יום אינו מטמ' משקה חולין. דרבנן אדאוריית' לא אמ' ק"ו. וק' ולימ' ק"ו ומה מעת לעת שבנדה שאינ' מטמא משקין חולין פוסל אוכל' תרומה דאמרינן לעיל [ו' ע"ב] בין לקדש בין לתרומה אחורי כלים שמטמאין כו', וכי תימ' מה למעת לעת שכן מטמא משכב ומושב תאמר לאחורי כלים שאין בו כן, תוכי כלים יוכיחו שאינ' עוש' משכב ומושב ופוסל אוכלי תרומה דהוי מי"ח דברים שגזרו, וי"ל דיש במס' סופרים דאין למידים דברי סופרים מדברי תורה ולא דברי סופרים מדברי סופרים. כלי שנטמא אחור' במשקין. לכך לא קאמ' גבו, לפי שיש בו קבול מאחוריו, כמ' שפי' רשב"ם גבי אוגנן.
כל אשה שספרה שבע' טובלת לסוף ז' בערב סמוך ללילה, ואם המתינ' עד יום ח' אינה טובלת בעוד היום גדול מפני סרך בתה, וכי לבשה חלוקה לבנה, אם ראתה אחר ששמשה עם בעלה בתוך ג' ימים צריכה להמתין ג' ימים קודם שיכולה ללבוש חלוקה לבנה שמא תפלוט שכבת זרע בתוך ג' ימים, אבל אם ראתה בלא תשמיש שכבר עבר ג' ימים מתשמיש וראתה היום יכולה ללבוש חלוקה למחר, כך הפסק.
<h2>דף ח.</h2>
מלמדין הקטנה שתמאן. ולא יכול לחלוץ, דכל העולה לייבום עולה לחליצה. משום דקאי ר' אליעזר כוותיה. פי' לכך מייתי הרודה הפת דלא מצי למוכח מההיא דמיאון דלכך קאמ' התם הלכה כר' אליעזר משום דקאי כו'. ושמשיאין אשה על פי אחד. שמעיד שמת בעלה, דמתוך חומר שמחמירין עליה בסופה, שאם יבא בעלה לאחר שנשאת דיהא בניה ממזירין, לכך מקילין בתחילתה להנשא בעד אחד. יש להן ביעור. אע"ג דשביעית תופסת דמיה אצטרי' למיתני ודמיהן, לפי שיש דברים שהן חלוקין כדתנא במסכת שביעית [פ"ז מ"ב], ואע"ג דתנא יש להן שביעית איצטריך למיתני יש להן בעור, לפי דיש דבר דיש להם שביעית שאסור בסחורה ואין להם דין ביעור שאינו כלה לחית השדה, כגון דבר המתקיים לעולם בשדה בקיץ ובחורף. ולדמיהם (שביעית) [ביעור]. שאם עבר ומכרן צריך להפקיר הדמים. ר' פדת. הוא בן ר' אל(י)עזר ונקרא על שם זקינו. ואלא קשיא הא. פי' ההיא דמיאון, אלמא בשא' מידי איכא ר' אלעזר בן פדת אמ' הלכה כר' אלעזר בן שמוע, ומשני אם ר' אלעזר לחודיה אמרה לו לא הוה אמ' הלכה כמותו אלא משום דקאי ר' אלעזר בן (הורקנוס) [שמוע] כוותי'. בהודאה. ובהטוב כי לא כלו.
<h2>דף ח:</h2>
והא קשיש מיניה. פי' ר' אליעזר היה זקן מר' חנינא, והיאך קאמ' דבר ממי שהיה ילד ממנו. ומי קאי והתנן כו'. וק' קשיא אדר' חנינא, דלעיל קאמ' בהודאה והכ' קאמ' בחונן הדע', י"ל דלעיל (ודאו) [מיירי] בי"ט שחל להיות במוצ' שבת והכא מייר' במוצאי שבת של חול, אבל כיון דשיטת דר' חנינא סבר כר' אל[י]עזר פרי' שפיר, דר' אל[י]עזר אמ' מילתי' בכל עניין. והתנן ר' אליעזר אומ' המעמיד בשרף ערלה. פי' אלמ' דווקא היינו ר' אל[י]עזר דאמ' קיטפא פירא ומאי קא מתמה ר' זירא לר' פדת משום דאוקי ההיא דשביעי' כר' אל[י]עזר, ומשני אפילו תימ' רבנן. פיר' ההיא דשביעית היה יכול ר' פדת לאוקומי כרבנן דקא['] בבריית' תניא א"ר יהושע והוא בפירוש כו' דרבנן מודו בקיטפא דפירא דהוו פירא, (וקאמ') [וקשה] א"כ הא דא"ר פדת מאן תנא קיטפא פירא ר' אלעזר, ע"כ מקטיפא דגווזא, דאי אקיטפא פירא אפיל' רבנן מודו, וא"כ אמאי הקפיד עליו ר' זירא משו' דקשרו קיטפא, הא וודאי רבנן פליגי עליה כדתנן, וי"ל דר' זירא הקפיד עליו על שאמ' קיטפא סתמא ולא קאמ' בפירוש קיטפא דגוזא, שעכשיו יסברו העול' מתוך דבריו דגם מקיטפא דפירא קאמ' דפליגי רבנן עליה, ש"א. ואי'[בעית] אי'[מא]. פי' דאפי' רבנן מודו בקיטפא דגוז' דהוי פירי כגון באילן שאינו עושה פירות. מאי אריא. דנקט, אילן שאינו עושה פירות. פי' דמדקאמ' שקטפו זהו פריו משמע [שאינו עושה] פירא אחרת.
לכהן גדול. משמע דאינו אסור אלא בעולת אדם, וקש' דהא בוגרת ומוכת עץ דאסור לכהן [גדול] אפילו שאינ' בעול' אדם, צ"ע. כי קתני מידי דלית ליה שם לווי. פי' כגו' בתולת קרקע אין זה שם לווי, אלא שהקרק' הוי בתולה, וכן בתול' אדם אין זה שם לווי דסתם בתולה בנשים היינו בתולה בתולין, דהיינו בתולת אדם, אבל בתולת דמים אין זה סתם בתולה וצריך להזכיר דמים. ויהי כמשלש חדש'. פי' שליש ימי לדתה היינו ג' חדשי', וק' דבפי' חומש פי' רש"י רובו של ראשון ושיני ורובו של שלישי, אלמ' משמע שהיה עוברה ניכר לב' חדשים וב' ימים. כי כתי' האי בזכרים כתו'. פי' הרינו חלינו כת' בזכרים (ואינו) [ואין] זכר יולד ונוש' בנים.
<h2>דף ט.</h2>
אמ' רב פפי. פי' לעולם לא וולד הכא גבי זיבות, אבל גבי מעת לעת הוי חשוב ולד, ורב פפא משני לעולם לא הוי וולד לא הכא ולא הכא. הגיע עת וסתה בימי עבורה. פי' ולא בדקה ליום וסתה ולאחר כן בדקה ומצאתה טהורה מהו. אלמא וסתות דאורייתא. פי' מדדייקינ' הא ליכא חרדה טמאה אלמ' דאוריית' דאי מדרבנן לא הוה מטמא מספק.
לפיכך. פי' כיון דבהנקה תליא מילתא. מהו דתימ' ר' יוסי תרתי אית ליה. והק' רש"י אמאי לא נימ' כן דלכך אצטריך לפיכ' דר' מאיר דמהו דתימ' ר' מאיר תרתי אית ליה, ותיר' דע"כ ר' מאיר לא סבר טעמ' דאיברים מתפרקים היינו טעמ' דסילוק בכ"ד חדש יותר מלאחר כ"ד חדש מדאמ' דכי מת בתוך כ"ד חדש דמטמא מעת לעת, ופי' הקו'[נטרס] וכיון דאין סילוק בתוך כ"ד חדש אין חזרה אחר כ"ד, לא ידעינן למה דחק לרש"י לפ' יותר. מאי טעמ' דר' מאיר. דאמ' דם נעכר ונ"ח [—ונעשה חלב]. מי יתן טהור. פי' מי יעשה החלב טהור מן הדם שהוא טמא, [וי"מ] חלב מהלכי שתים טהור, ואין נר', דאף דם מהלכי שתים מוצצו ואינו חושש, אלא איירי בדם וחלב של בהמה, וכיון שבא החלב מן הדם בבהמה, כמ'[ו] כן גבי אשה. טמא. לש'[ון] איסור, כמו [ויקרא י"א] גרה לא יגר טמא הוא לכם. ורבנן. הינו ר' יוסי וחביריו. ונוגע. שלא בשעת הזאה ולא לשם הזאה טמא. מאי מזה. דטמא הינו נוגע. ותימא אמאי דחיק לאפוקי קרא ממשמעות', [וי"ל] משום דאי מזה ממש לא איתוקם קרא דכת' [במדבר י"ט] והזה הטהור על הטמא, שהרי כשהוא מזה הוא טמא. והכת' [שם] ומזה. מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי הנד' יטמא, ועוד מוכחא דלאו חדא הוא שהרי אין דיניהם שוין. אלא מאי מזה נושא. נושא (שאינו) [שהוא] טמא אבל בשעת שמזה טהור. והיינו דקאמ' שלמה. מילתא דר' אלעזר הוא. אמרת' אחכמה. למה מזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא.
<h2>דף ט:</h2>
וכמ' עונה. סתם, דעונה דעלמא יום או לילה, אבל עונה דהכא זמן ארוך מיירי. אמ' חסה. שם חכם. ימי טומאה וימי טהרה. מתחלת נדה עד תחלת נדה אחר קא חשיב, שיש נשים שאינם רואות כי אם אלא עד ל' יום, ז' ימי נדה ואחרי כן ג' רצופין שהיא ראויה להיות זבה, וכל י"א לא קא חשיב, אלא ג' ימים שמיוחדים לטומאת' וז' נקיים שאחריהם מובלע' בכ' ימי טהרה, לפי דאיכ' נשים שטהו' עשרים לכך קרי עשרים ימי טהרה, והא דקא חשיב הנך ג' ימים דזיבה, לא מפני שהן לעולם זבה אחר ימי נדות, אלא לפעמים היא כמ' כן, ולכך קא חשי' להו עם ימי טומאה. ת"ר זקינה כו' עד ועוד עברו עליה ג' עונות. אע"ג דג' זימני נינהו, איכ' דמוק' לה כר' דאמ' בב' זימני הויא חזק' כמ'[ו] ההיא דתינוקו' שלא הגיע זמנה כו' דלקמן, והא דתנ' במתניתי' בשנייה מטמ' מעת לעת, הני מילי כי רואה ראייה שניה בתוך ג' עונו', אבל האי ראתה לסוף [ג'] עונות א"כ עדיין סילוק דמים הוא ודיה שעת', והא דנקט בשלישית ג' עונות, רבותא היא דאפיל' איחרה כל כך לאו סילוק דמים הוא, וכ"ש אם ראתה בתוך ג' עונות דהא אפיל' בשנייה אם ראתה בתוך ג' עונות מטמא מעת לעת כדתנן במתניתין, הדר אמ"ר דע"כ אתי כרשב"ג דאמ' בג' זמני הוי חזקה, דאי כר' גבי זקינ' שהיתה מוחזקת בדמים כל ימיה תחזקה בשנייה אליבא דר', אלא אתי כרשב"ג, והק' רש"י הוה לו למימר דבפעם ראשונה ושנייה מטמא מעת לעת מי הוו הטהרות כעין דאגלאי מילתא למפרע דאין זה סילוק דמים, ותיר' כל כך לא אחמור רבנן, והך קשיא נמי הקש' רש"י לקמן על תינוקות שלא הגיע כו'. ת"ר תינוקות שלא הגיע. פי' שלא באת לכלל י"ב ויום אחד.
<h2>דף י.</h2>
קא חזיא בעונות מאי. ראתה ראיה שנייה שאחר הפסק ג' עונות ראתה לסוף ל' יום שהיא עונה אחת מאי, מי אמריני דוקא נקט שראת' השנייה לסוף ג' עונות, דאי חזיא הך שנייה לסוף עונה מטמא מעת לעת, כבתולה דמתניתין דבשנייה מטמא' מעת לעת, [דבראייה] ראשונ' (חד) [אחר] הפסק ג' עונות לא אמרינ' הדרא למילתא קמייתא ותבעי ב' הפסקות מג' עונות דלאחזוקי מעיקרא, אלא סילוק דמים בעלמא הוא ודינה כבתולה מסולקת בדמים דמתני' דבשנייה מטמא מעת לעת, כיון שהוחז' זו בג' ראיות בתחלה לפני שהפסיק' ג' עונות, וע"כ צ"ל עתה דלא אתיא הך סיפ' כר', דאי ר', כיון דמדמינן לה להגי'[ע] זמנה א"כ בהפסק' ג' עונות (שניות) [בשנייה] תטמ' מעת לעת, דאגלאי מילת' דלאו סילוק דמים הוא אלא שינוי ווסת, אלא כרשב"ג אתיא הך סיפ', או דילמ' אין דינה של זו כהגיע זמנה דמתניתי' בשניה מטמא מעת לעת, כי חזיא לסוף עונה, אבל זו שלא הגיע זמנה כיון שעברו עליה ג' עונות הראשונות הדרא למילתא קמייתא כמי שלא הוחזק בדמים ולא הוי שינוי וסת אלא סילוק דמים עד שתפסוק ג' עונות שלישיות כמ' בתחל' שהיה צריך להחזיק בג' ראיות כמ'[ו] כן צריך להחזיקה עתה בג' הפסקות, והא דנקט בשנייה הפסקה ג' עונות, לרבותא נקטיה דלא תימא דשינוי וסת הוא וה"ה אי חזיא בשנייה לסוף עונה כ"ש דדייה שעתה. הדר קא חזיא בעונות מאי. פי' הק'[ונטרס] לסוף פירושו הילכך בענן שתשלש בהפסקות, וכיון דלר'[שב"ג] לא הויא חזקה בתרי זמני א"כ לא מטמא מעת לעת עד ראייה רביעית, דהא השתא בפעם ג' הוחזקה לשנוי וסת, י"ל ה"פ כיון שתשלש בהפסקות איגלאי מילת' למפרע דהוחזק' בשינוי וסת בתרי זמני קמיית' והשתא תטמא מעת לעת בשלישי, אמ' רב גידל כו'. וכן הכא מה שפרש"י בסוף דמכי פסיק תרי זמני תלינן בשינוי וסת, פי' ואגלאי מילתא למפרע שכל מה שראתה הינו שינוי וסת והשתא בשלישי תטמא מעת לעת. אמ' מר ושהגיע זמנה לראות כו' הא מני ר' היא. וק' הא פי' הק'[ונטרס] לעיל דמוד' ר' בהגיע זמנה דבפע' ראשונ' הויא חזקה, לכך י"ל דלא גר' אמ' מר, והוי הכל ממילתיה דרב כהנא, והא דאמ' הא מני ר' היא, קאי לשלא הגיע זמנה, ע"כ. אימ' סיפא. ולריש' דלא הגיע זמנה לא מצי פריך, דאפיל' רבנן מודה התם דחשבינ' ליה סילוק, דמיא כמעיקרא.
<h2>דף י:</h2>
מה בין זו לבתולה כו'. פרשב"ם פריך לחזקיה דאמ' בין שנייה לשלישי טמא, ומה בין זו לבתולה שהגיע זמנה לראו' ונישאת יש אומ' [להלן ס"ד ע"ב] שנותני' לה ד' לילו' להיות דמים טהורין, וכל זמן שדמים טהו' כתמ' טהור, דאמ' לקמן [עי' ס' ע"א] אשה ששאלה לחלוקה לחבירתה ולאחר זמן החזירה לה ולבשתו ונמצאת בו כתם אומ' רבנן שאינה תולה בחבירתה דאם כן היא מפסי' טהורותיה אלא תולה בהיא עצמה, ור' אומ' אינה תולה אלא בשתיהן ושווין שתולין בשומר' יום כנגד יום בראשון שלה, פי' ביום ראשון שראתה שאז טמאה ובבתולה שדמים טהורין, משום דלא קא מפסיד להו, דשומרת יום כנגד יום בראשון שלה בלאו האי כתם נמי טמאה ולא מפסיד מידי, וכן בתולה שדמים טהור' לא קא מפסדה שהרי כתמה טהור, וכן יושבת על דם טוהר תולה בה, אלמ' דכתמ' טהור ואפילו ראתה בבית אביה. כל נחותי ימא. פי' כל התלמידים שעלו לארץ ישראל וחזרו לבבל למקומן והם מבבל, שלא מצינו בני ארץ ישר' שיורדין לבבל ללמוד. אין הנשים. גדולות, בודקות. מעוברת והיא מיניקה. פי' מיניקה שנתעברה, וה"ה למעוב' גרידת' (אין) [או] מיניקת גרידתא, והא דנקט כו'.
<h2>דף יא.</h2>
כל שתקבענה מחמ' אונס. פי' כל שתרצה לקבוע וסת מחמ' אונס קפיצות. לימים לחודיהו פשיט'. לא מצי לפרוך לקפיצו' לחודי' פשיט', דה"א דבקפיצ' קבעת וסת. במתנית', אע"פ שאמ' דייה שעת' צריכה להיות בודקת. שחרי' להכשיר טהרות של לילה וק' הלא מיירי הכא באשה שיש לה וסת וא"כ לא תטמא' טהרות למפרע, י"ל דהא דקא' דיה שעת' הינו לבעלה שאינ' צריכה לבדוק לפני תשמיש אלא בעסוקה בטהרות. חוץ מן הנדה. אבל בתול'[ה] שדמים טהורין לא נאמ' הכא, דהכא מיירי שלא שמשה היום וצריכ' בדיק' שמא נשתנו מראה דמים שלה. ומשמשת בעדים. אחד לו ואחד לה ושני' לאחר התשמיש, ובאותו שלפני התשמי' לא מיירי להכא, דקתני בסיפא ובשעה שהיא עוברת לשמש בית'. ממעיין סתום. פ"א של רש"י דלא נהיר', דלהאי לישנא מאי דקרי סתום מסתבר טפי דהוי פתוח, ועוד דמתניתי' מיירי בנד' סתמא אפיל' לא ראתה אלא יום אחד.
<h2>דף יא:</h2>
עד שתחיה המכה. פי' שכל זמן שמשמשת וראתה לא חיתה המכה, וא"כ הדם אינו בא ממקור אלא מחמת מכת הבעילה. ואימ' רישא. פי' ותיקשי רישא לסיפא ממתניתי' גופ', דקתני ריש' דבתולה צריכ' להיות בודקת ובסי'[פא] קתני דאינ' צריכה, וכי היכי דמתרץ דלא קשיא להדדי בהא נמי ניתריץ דלא תקשי קושי' דר' יונה לרב גידל. כאן ששמ'[שה] כו'. מה שפרש"י במתניתי' היינו ללישנא בתרא שפיר' כאן, (ולי) [ולא] נראה כמ'[ו] שפיר' כאן, רשב"ם גריס כאן שלא שמש' כאן ששמשה ואימ' שמש עכרו, כדי לסמ'[וך] שמש עכרו כאן ששמשה. תניא. כוותי' דרב גידל דנישתנו טמאה.
תנינא כל הנשים. פי' וקשיא למתני' דקתני ובשעה שעובר' לשמש בית' וצריך לתרץ דמתניתין איירי בעסוקה [בטהרות] וברית' באינה עסוקה [בטהרות] ומאי קמ"ל שמואל. הוה אמינ' באשה שיש לה וסת. וק' אם כן ניתני נשים, י"ל דכל נשים הינו בין עירות בין ישינות, פי' דמתנית' דכל הנשים איירי באשה שיש לה וסת והיא עומדת שלא בשע' וסתה ולכך היא בחזקת טהרה לבעל' דאור'[ח] בזמנו בא, ושמואל אשמעינ' דאף באשה שאין לה וסת כי אינה עסוקה לא תיבדוק, ופריך והא מתניתין איירי ביש לה ווסת. ועל מתניתי' אמ' שמוא' לא שנו, אלמא שמואל לא מיירי אלא ביש לה ווסת דכי עסוקה בטהרה צריך בדיקה ומאי קמ"ל תנינא, ומשני מתניתי' איירי בין יש לה וסת [כו']. דכיון דאמ' מתניתי' יש לה בעיא בדיקה כל שכן אין לה, ומתני' דנקט יש לה ולא אין לה, אשמעינן רבות' דאע"ג דיש לה בעי' בדיקה, ומ"מ אי לאו מילתא דשמואל הוה משנינן דלא ליקשו מתנית' אהדדי, דמתנית' דהכ' איירי בין יש לה ווסת בין אין לה בעסוקה בטהרות, ודלקמ' איירי ביש לה ווסת ולבעלה הרי היא בחזקת טהרה, אבל אין לה וסת סד"א דאינ' בחזק' טהרה, ושמו' אשמועינן דאפי' אין לה וסת בחזק' טהרה ולא צריך בדיקה אם לא בעסו'[קה]. חדא מכלל דחבירת' איתמ'. דשמעיה רב יהודה לרב ירמיה דקאמ' הא מילתא משמיה דשמואל ואוקמי רב יהודה למתניתי' בעסוק' בטהר[ו]ת [כד]לקמן ואליבא דשמואל ולא אמרו שמואל לשניהם בהדיא. תניא נמי הכי. דשאינו עסוק' לא בעיא בדיק' וק' דילמ' באשה שיש לה וסת (מיק') [מיירי].
<h2>דף יב.</h2>
מהו שתבדוק עצמה. פי' להחמיר עליה בשאינה עסוקה בטהרות. לבו נוקפו ופורש. וק' דהא ע"כ מיירי בסמוך לוסתה, דאי לא סמוך לוסתה לא מחייב חטאת דאנוס הוא, א"כ חייב לפרוש סמוך לוסתה, ואמאי לבו נוקפו, ע"כ. שמעינן מהכא דבזמן הזה דליכ' טהרות בין יש לה ווסת בין אין לה וסת לא בעי' בדיקה לא שחרית וערבית, ואין לה רשות להחמיר על עצמה. תנא תני צריכות. דקתני במתני' פעמים צריכות כו'. רשע לא מיקרי. בתמי', פי' הלא נתחייב מיתה. ישינה לא בעיא בדיקה. פי' אין צריך לאתערה כדי לבודקה. החמרין כו'. וק' אמאי לא מוקמינן [ל]שמואל בשאינה עסוקה בטהרות דלא בעיא בדיק'. אי בשיש לה וסת קשיא עירה. וקש' אדפרי' לשמואל מברית' תיקשי לברית' ממתני' [י"א ע"א] דקתני ובשע' שהיא עוברת לשמש בית', אלמ' עירה בעיא בדיקה, וע"ק לשמואל מאי קשיא, דלשמואל איירי לענין טהרות והבריית' איירי לבעלה, ע"כ.
<h2>דף יב:</h2>
סודני לא מגניא באפיה. בתמי', אם אתה מצריכה בדיקה לא מגניא באפיה, לפיכ' תרבות לאדם כשבא מן הדרך לשואלה להקיצה כשהיא ישינה ואי לא קים לה בטהרתה צריכה (לבודקה) [בדיקה] כך נר', ול'[א] נר' לפר' א"ל לא מגניא באפיה פי' לא תבדוק משום דמגניא, וכי משום גנות' שבקינן דבר הצריך להכשירה, תתגנה ותתגנה. מאן דתני הא לא מתני הא. פי' ראשון לעול' בשאינה עסוקה, ולא נהירא האי פי', דקש' מרב יהודה לרב יהודה, דלעיל [י"א ע"ב] אמ' רב יהודה דכי אינה עסוק' לא בעיא בדיק', לכך פי' הקונ'[טרס] פ"א, לעולם בעסוק', הא דאמרי' שמואל הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס, (מקשי') [ודקשיא] לך תרתי למה לי, מאן דמתני הא, דהלכה כר' חנינא משמ'[יה] דשמואל לא מתני הא דרבה ב"ר ירמיה, והק' רש"י הא רב יהוד' אמרו לעיל [שם] משמיה דשמואל לא שנו עלה מתניתין דמשמשת בעדים והכא אמ' כן רב יהודה משמי' דשמואל הלכה כר' חנינא דבעסוק' בעי' בדיק' ולמה לי בב' מקומות, ותיר' דרב יהוד' לא אשמעינן לעיל חידוש דבעסוקה בעיא בדיקה, דהא שמעינ' ממתנית' דבעיא בדיק' משמע בין עסוקה בין אין עסוק', אלא אשמעינן חדוש דאינ' עסוקה לא [בעיא] בדיק', והכא אשמעי' חידו' דהלכה כר' חנינא דבעסוק' בעי' בדיקה, והק' רבינו יהוד' מפרי"ש א"כ לעיל כי בעי תנינ' חדא זימנא דבעסו'[קה] בעיא בדיק' לישני דלעיל גבי לא שנו חידושו הוי באינ' עסוק' והכ' אשמעינן חידוש דבעסוק' בעיא בדיק', י"ל דלעיל עדיין לא שמעינן דבעסוק' בעי' בדיק' עד השתא דפסיק כר' חנינא. מאן דמתני הא כו'. מה שפי' הקונטר' לעיל [שם] הא אמרו שמואל חדא זימנ' מדאוק' למתני' בעסו' בטהרו' היינו ללישנא קמ' שפיר, דאי ללישנ' בתר' הא פי' דלאו פירכא היא, וללישנא בתרא ה"פ הא אמרו שמואל כו' מההיא דרב ירמיה בר אבא דמייתי כאן ואי בשאינה עסוקה כו' דא"ר זירא כו', מהכ' שמעינן תרויהו דעסוק' בעיא בדיקה ושאינה עסוק' לא בעיא בדיקה.
<h2>דף יג.</h2>
נשים דלאו בנות הרגשה נינהו. פי' שאינן מ[ת]חממות על ידי מישמוש. אוחז באמה ומבליע התרומה. ולא יכול להשליכו מפיו, דאין להפסידו בידים. והתניא ר' אל[י]עזר. וק' ניסייעיה מרבנן, י"ל דאפי' רבנן מודו, דהתם טעמא מאי משום שלא להוציא לעז על בניו. כל איחמומי בשעתיה. כלומ' כי נעקר (הדם) [הזרע] בשעתיה בהרגשה בלא משמוש נעקר הכל ואין מוסיף, וההי' דלעיל מיירי כי משמש דאוחז באמה קתני ואז מוסיף. והלא הניצוצות ניתזין על רגליו. פי' כי ההשתנה מגעת לקרקע קשה ניתזת על רגליו. בעפר תיחוח. ואז שותה העפר השתינות ואינן ניתזין. הנחמים באלים.
<h2>דף יג:</h2>
המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי. לא קאמ' נדוי ממש, דא"כ אין אדם יכול להתירו, אלא ה"פ ראוי לנדות. כספחת. פי' שיני של רש"י ל"נ, דלא נתערבו מגרים, דלא חשיב התם אלא הבריתות מישר', דאי נתערבבו מהגרים א"כ איכ' יותר, מהערב רב שעלו ממצרים. בין ביד. פי' שמחממין בידיהם. בין ברגל. ששוחקין עם נשים דרך ניאוף. רוח מלפני יעטוף. פי' הקו'[נטרס] ומסיפי' לריש' מדריש, ונר' דה"פ הנשמות שעשיתי יעטוף משיח למה מפני כי רוח מלפני וגו', כלומ' שגזרתי שיהא הרוחות נולדים קודם ביאת משיח. רב הונ' קץ ידא. פי' למי שהניף ידו על חבירו להכות' ורב הונא קץ ידא, והתם תני תיקצץ, א"כ תיקצץ הוי דינא. על טיבורו. פי' ר"ש ב"ם היינו פי האמה ונקט ליש'[נא] מעלי. והלא כריסו נבקעת אמ' לו מוטב. וק' מאי קאמ' מוטב שתבקע והלא כת' [ויקרא י"ח] וחי בהם, ולא שימות בהם, ונ' דה"פ והלא כריסו נבקעת כלומ' מיצר מאד על ידי הקוץ, מוטב שיהא מיצר ואל ירד לבא' שחת. על האזוב של נחשת. זה סיום המשנה (כ)דמייתי פ"ק [ט' ע"א] שיעור כדי שיטבול ראשי גבעולין ויזה, וק' דאי לא חשיב הבליע' היאך יכול להזות, צ"ע.
<h2>דף יד.</h2>
וניחוש דלמא דם מאכולת היא. פי' והוכחה יש שהיא דם מאכו' מדנמצא על שלו, ולכך לא פריך אנמצא על שלה דכיון דהיא עלולה לדמים לא חיישינ' לדם מאכולת. דחוק הוא. פי' שאינה יכולה ליכנס בה מעולם. בדוק הוא. שידוע לנו שאין נכנס מאכולת לשם מפני הזיע'. דאשתכח מאכולת רצופה. פי' הקו'[נטרס] רחוק קצת מן הדם, ולכך פי' כן, דאי הוה נמצא על הדם אפילו להך לישנא [ד]אמרינן בדוק' היא דיש לנו לתלות על המאכולת. בד(י)ק' בעד הבדוק לה [וטחתו בירכה] ולמחר מצת' עליה. פי' על הירך, ול"ג עליו, דא"כ משמע על העד, פשי' דליכ' למימר חוששת, אלא ודאי טמא, וק' ליבדוק העד, אם מגופה בא על העד ומהעד על בשרה לא איפשר אלא א"כ יש שם הכירא על העד, י"ל דאבד העד, ולגירס' שגורסי' (עליה) [עליו], לא צריך לפר' דנאבד, וליכ' כי אם חששא בעלמ' אע"ג דאיכ' דם בעד איכא לתלות בדבר אחר. טמאה נדה. ולא (אמרתי) [אמרינן] מעלמ' את' על גופה כגון דעברה בשוק של טבחים ולא ידעה וספק הוא הא לא אמרינן, וכגון דאיכ' כגריס ועוד, כגריס, חצי קטנית, וקש' לעיל דקא פריך וניחוש דילמ' דם מאכולת היא אמאי לא משני דאיכ' כגריס ועוד. בדקה בעד שאינ' בדוק. אין לפר' שלא היה בדוק מעולם, א"כ פשיט' שאין לנו לטמאותה, אלא בדוק כבר עברו ב' ימים או ג'. והניחתו בקופסא. ובריש' לא נקט כו', דא"כ פשי' דטמאה נדה דודאי מגופה אתא, וקש' אמאי נקט ולמחר מצתה עליו דם, לימא מיד מצתה עליו דם, י"ל דלעיל מיירי מיד לאחר שקינחה העד טחתו ביריכה ולא בדקה בנתים, דהשתא ליכא ספיק' כלל וודאי ממנה אתא, והתלמ'[וד] לא איצטריך לפר' שמיד טחתו ביריכ', דהא אין אנו צריכים אלא לדם שעל הירך, והכא בעד שאינו בדוק מיירי ולהכי לא קאמ' שמיד אחר הקינוח בדקה, שהרי אין בודקין לאור הנר כדלקמ' [י"ז ע"א], לכך קאמ' דהניחתו בקופס'.
<h2>דף יד:</h2>
מאי לאו בזקנותו קאי. פ"ה דבילדותו לא הוה פליג עליה, ולא נהיר' דבהרבה מקומות מצינו תלמיד פליג על רבו, י"ל דוודאי מתחילה למד בפני ר', אבל רבי חייא הלך לבבל ולמד לשם ורוב חכמתו היה מבבל, ובזקנותו היה חבר לר' ופליג עליה.
<h2>דף טו.</h2>
לא שמענו. פי' הקונטריס השיעור, וק' הלא הוצרכנו לשיעור לענין קרבן ואפילו לר' עקיבא, עיין בפרשב"ם. בעלה נכנס. פליג לר' עקיבא. מכאן ולהבא פשי'. פי' הק'[ונטרס] פשיט' דמוד' דטמא טומאת ז' דלא פליג עליה במתני' אלא למפרע, אלא ה"ק דמודים חכמים בכתמים, נהי דפליגי עלך בראייה בכתמים מודינן דמטמא למפרע, ומשני לעולם במכאן ולהבא פליגי וסד"א הואיל ומעת לעת דרבנן, פי' בראיה.
והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה. פרש"י תוך ל' יום לראייתה שסתם נשים רגילות לראות כל ל' יום אבל מצאת לאחר ימי עונת' צריכה בדיקה, וחומרא גדולה היא זו, שהרי לעיל [י"ב ע"א] לא הצריך התלמוד רק תביעה, ויש להחמיר כדברי רש"י שצריכה לבדוק אם שוהה יותר מל' יום, ש"א. אבל הגיע שעת וסתה אסורה. ומיירי באשה עצמ' [שיש לה ווסת] ובההיא אשה יש חילוק בין הגיע עת וסתה ללא הגיע, אע"ג דווסתה הויא גדול, (ורשב"ג) [ורשב"ל] מיירי בכל נשים וקאמ' והוא שבא תוך ימי עונתה דשאר נשים דהיינו ל' יום, אבל לאחר עונה דשאר נשים אע"ג דלא הגיע שעת וסתה, דיש אשה שיש לה ווסת גדול יותר מל' יום, אפיל' הכי צריכה לבדוק, א"כ יש חילוק גדול בין מילתי' דרב הונא (לרשב"ג) [לרשב"ל], ש"א. אפילו הגיע עת וסתה מותרת ווסתות דרבנן. פי' רש"י ואפילו בדיק' אינ' צריכה, ול"נ דלעיל פרש"י והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה אבל לאחר עונת' צרי' שתבדוק, וכ"ש בהגיע עת וסתה, דוסת חמור מעונה, וי"ל דמיירי כגון ששהתה אחר ווסתה כשיעו' שיכולה לטבול כעין ההיא דר' יוחנן דאמ' בסמוך מחשב בעלה כו', ש"א. וסתות דרבנן. וק' למא'[ן] דאמ' וסתות דרבנן א"כ עונתה הוי חמורה מוסתה, צ"ע.
<h2>דף טו:</h2>
בעלה מחשב ימי וסתה. מכאן מוכח בירושל' [ה"ד] דאסור לאשה לעבור טבילתה. אפיל' ילדה דבזיזא למטבל. פי' הק'[ונטרס] אשה בחורה [שבושה לטבול], ול"נ דמאי קאמ' מי א"ר יוחנן ודאי ראתה כו', והא לא איירינ' אלא בספק ראתה, ועוד בזיז אינו לשו' בשת כי אם לשון יראה ופחד, ע"כ. ואין ספק מוציא מידי ודאי. וק' לפרוך (לברית') [מבריתא] דלעיל [י"א ע"ב] בס"פ דתני שאם הניח' בחזקת טומאה לעולם היא בטומאת' עד שתאמ' טהורה אני, וההי' ברית' מיירי בין יש לה וסת בין אין לה וסת, כדפי' רי"ץ דסמיך אריש' דתני [תוספתא פ"ג ה"ג] מעוברת ומניקת בועלה טהור וכל אשה שיש לה וסת ושאר כל הנשים מטמאות במגע, אלמ' ד[ב]כל הנשים מיירי ואעפ"כ קאמ' שהיא בחזקת טומאה, ואין ספק מוציא מודאי, י"ל דכי אמר' ספק מוציא מידי וודאי היינו ספק הרגיל, והך ספק דטהור אינו רגיל, אבל לר' יוחנן פריך שפיר דאיהו חשיב ליה ספק הרגיל דאמ' בעלה מחשב ימי וסתה כו'. ראיית פני הבית הוא גמר מלאכה למעשר מדכת' [דברים י"ב] לא תוכל לאכל בשעריך. ובא כהן והציץ. פי' הק'[ונטרס] לידע אם יביא קרבנה במשמרתו שרוצה ליקח לעצמ' העור, דעולה כולה כליל ואין לכהן אלא העור.
<h2>דף טז.</h2>
איכ' דאמ' מר אמ' חדא כו'. פי' מיירי שכל היום ווסתה. אלמ' ווסתות דרבנן. משמיה דרב אמרה ולעיל [ט"ו ע"א] אמ' משמ'[יה] (דנפשות) [דנפשיה] ווסתות דאוריית'. רב נחמן בר יצחק אמ' בוסתות פליגי. פסק קיימ' לן כרב נחמן בר יצחק דוסתות דרבנן.
מתני', ב"ש אומ' צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש. פי' הק'[ונטרס] מיירי לאחר תשמיש דצרי' שני עדים ואחד לו (ו)אחד לה, וצריך חדשי' לכל תשמיש, דלעד שתבדוק אחר תשמיש זה אינה יכולה לבדוק אחר תשמיש אחר, דשמא תראה טפת דם כחרדל על העד ותחפינה שכבת זרע מביאה שנייה ולא מינכר, דהיא לא מעין אותם הלילה, דלבעל' לא בעי' בדיק', אלא למחר יעיין אותם לראו' איזה היתה מביאה ראשונה ואיזה מביאה שנייה לעניין טהרות שעסקה בין תשמיש לתשמיש. או תשמש לאור הנר. ותשמש כל הלילה בעד אחד ותראה בנר בין תשמיש לתשמיש. ובית הילל אומ' דייה שני עדים כל הלילה. פי' וודאי צריך ב' עדים ולאחר תשמיש (ו)אחד לו ואחד לה, אבל אין צריך חדשים, דלא חיישינן לחיפוי דשכבת זרע, והיינו דפריך ליה שמאי להילל בגמר' לדידך ליחוש שמא תחפנה שכבת זרע, והאי פירו' הוי טוב מהשני ולכך כתבתי אותו בתחלה אבל רש"י כתב כא' וכתב ב' על האי פירו', וי"א על פירוש שיני שאינו מועיל, ויש מפרשים בי' הילל אומ' דייה שני עדים, ושניהם קאי לאשה ואח' לפני תשמיש ראשון ואחד (לפני) [אחר] תשמיש אחרון, ולא חיישינ' אי רואה בנתיים דלבעלה לא בעי' בדיק' אלא לטהרות, והשתא להאי פי' מאי פריך ב"ש לב"ה בגמר' שמא תחפינה (כלי) [וכו'], והא לא בדקה עצמה לאחר תשמיש אלא קוד' תשמיש ראשון ולא יותר עד אחר תשמיש אחרון, (ונ"ל) [וצ"ל] דהכי פרי' בגמ' לדבריכם ניחוש שמא תראה בביאה ראשונה טפת דם כחרדל וכותלי בית הרחם העמידוה, ואתה לא מצריך בדיק' בין תשמיש לתשמיש, כי הדר משמש תחפה אותו שכבת זרע בביא' שנייה וכי בדקה לאחר תשמיש אחרון לא מינכר, ולפי' ראשון הוי הפיר' שמא תמצא טפת דם כו', ופי' שני לא נהירא, דכי היכי דב"ש מיירי בשני עדי' שניהם לאחר תשמיש אחד לו ואחד לה הכי נמי מיירי בית הלל כמותו, דהכי ענה לו בית הילל את אמרת דצריך חדשים ושניהם לאחר תשמיש, לא צריך חדשי', ועוד אם אית' דבי' הילל מיירי לפני תשמי' ושניהם לאשה ואחד לפני תשמיש, א"כ אמאי פריך ליחוש שמא תחפנה שכבת זרע, ליהדרו ליה (ב"ה) [ב"ש] ליחוש שאם היה לבעל עד והיה בודק אותו היה נמצא על שלו, לכך נר' פי' ראשון והני קושיות כתב רש"י אחר פי' המוטב ומהופך הוא בפירושים.
<h2>דף טז:</h2>
לא יבעול וישנה. פי' בלא בדיקה בנתים. נרגן. דברן, ובני העיר מליזין עליו.
<h2>דף יז.</h2>
אפילו בפני עכברים. בתמי'. מקרקיש זגי דכילתיה. ול"נ פי' רש"י, דאין זה צניעות להשמיע קול, ע"כ. נוטל צפרניו. דמו בראשו, (הוי) [היינו] דמו [ש]ל אידך ה"פ דם האשה מעוברת יהא נדרש ממנו. (תנן אפילו) [ת"ש אע"פ] שאמרו המשמ' מטתו לאור הנר. ומסקנא הוי או תשמ(י)ש, אלמ' מגונה הוי אבל איסורא ליכ', והשתא ליכ' למימ' או תשמש [אימא] או תבדוק, דא"כ הוה לי' למימ' ברישא לדמויינהו להדדי סיפא לרישא, והפירכא הוו מסיפ' דאו תשמש, דמשמ' לכתחילה מותר, ולא מרישא דקתני המשמש, דמשמ' דיעבד, ומשני אימא הבודק מטתו לאור הנר הוי מגונה. משום דלא מבדיק שפיר, אפילו הכי או תבדוק לאור הנר. אגב דאיכא אונס שינה. פי' לכך לא שימשו מטותיהן בלילה דבלילה איכ' אונס שינה, לכך שמשו מטותיהן ביום.
<h2>דף יז:</h2>
והפרוזדור. פרוז בלשון יוני לפני, דור, דירה, וקשי' מנלן דדם עלייה טהור וכי תימ' לפי שאינו ממראה דם טמא א"כ לבדוק, וי"ל, ע"כ. והק' רשב"ם ניחזי אנן אם ממראה דם טמא הוא, ותירץ אם ידעינן בודאי מהיכא יצא אין צריך בדיק', אבל כי נמצא בפרוזדר לא ידעי' מהיכא, דיכול לומ' דבא מן החדר וגם מן העלייה דהיא מקבלת שניהם, לכך צריך להראותו לחכם, ואם נאבד תלינן תולין לא אוכלין ולא שורפין, והכא מיירי שנאבד, וק' א"כ רש"י מכחישו דמעיקרא פי' דספיקו טמא וודאי, והכא פי' שנאבד, א"כ משמ' דתולין, וי"ל דרש"י פי' שניהם ב[י]חד כר' חייא וכרב קטינא, אליבא דחד תולין ולחד שורפין.
גמרא, מן הלול ולפנים ספק טמא. פי' רש"י מדקתני מן הלול ולחוץ ספיקו טהור, ויש לתמו' דמה הוכחה היא זו, וי"ל דאס"ד מן הלול ולפנים ודאי טמא לא היינו מקילין לטהר ודאי מן הלול ולחוץ אלא הוי לי' לומ' מן הלול ולחוץ תולין, דספיקו טהור משמע וודאי טהור, והא דקתני ספיקו, אגב דתנא ריש' ספיקו תנא בסיפא, ואע"ג דאביי [אמר] לקמן אי בתר חזקת אזלת מן הלול ולפנים ודאי טמא ומן הלול ולחוץ ודאי טהור, ולא קאמ' תולין, מ"מ רב הונא ותלמידיו לא סבירא ליה הכי. והא אנן שחזקתו מן המקור תנן. וק' לפרוך למתניתין דקתני ספיקו טמא ואפיל' הכי הוי ודאי, י"ל דבמתניתין ליכא למיטעי, דספיקו טמא דמתנית' ע"כ הוי וודאי טמא מדקתני שחזקת' מן המקור, ופרש"י ובמאי מוקמת לה לא מן הלול לפני' כו', וק' לוקמיה למתניתין בקרקע פרוזדור, וי"ל מדקתני שחזקתו מן המקור מכלל דאף בגג פרוזדור מיירי, דאי בקרקע פרוזדור מיירי ליתני טמא ותו לא. א"ל רב הונא הכי קאמ' כו'. וק' היאך טעו (רב) [רמי בר] שמואל ורב יצחק בדברי רבם בין טמא לטהור, י"ל כך אמ' רב הונא אני שניתי להם לשי' המשנה ספק טמא, והוא ודאי, והם סברו ספק טמא, מפי הרב ר' מנחם נ"ע, מ"מ ק' איך טעו בין טמא לטהור, דהוא שנה להם מן הלול ולחוץ ספיק' טמא ואיך טעו לומ' טהור, מי יתן טהור מטמא לא אחד, וע"ק לפי' התוספ'[ות] דפי' רב הונא איירי בגג פרוזדור, ומשמ' לפירוש['] דאי הוה איירי בקרקע פרוזדור לא הוה פריך כלל, א"כ משמע דאביי מחלק בין גג פרוזדור לקרקע פרוזדור, ולקמ' קאמ' תלמודא אמ' אביי אי בתר חששא אזלת, שם פיר' הקונט' דאין חילוק, ונ' לפ' כל השטה דה"פ, שר' הונא שנה לתלמידיו פי' המשנה, דחדר דתנן במתניתי' הוי מבחוץ לצד האחור, ועלייה דתנן במתניתין על גביהן, ולול פתוח בין עלייה לפרוזדור, והא דתנן במתני' ספיקו טמא זהו מן הלול ולפנים, ומן הלול ולחוץ ספיקו טהור. אתא א"ל לאבוה ספיקו טמא אמ' להו מר. ולא ודאי, מדקתני מן הלול ו[ל]חוץ ספיק' טהור, כך פיר' הק'[ונטרס], ויש לעשות פירו' לפירושו דה"ק, (מדפרכת) [מדפלגת] במתני' בין מן הלול ולפני' למן הלול ולחוץ, לא מפלגת כולה במן הלול ולפנים בין גג פרוזדור לקרקע פרוזדור, שמעינן מתוך דבריך דמתניתי' בכל עניין איירי בין בגג בין בקרקע, וכיון דאין חילוק ביניהם ואינהו אמרי מן הלול ולחוץ ספיקו טהור, דומיא דמן הלול ולפנים ספק' טמא, שאין חילוק בין גג לקרקע שבכל עניין טהור, מן הלול ולחוץ, ודם עלייה יכול לבא בגג פרוזדור בשינוי מועט בין לפנים (בין) [מן] הלול בין חוץ (בין) [מן] הלול, מן הלול לחוץ על ידי (שהיה) [שחייה] מועטת ומן הלול ולפנים על ידי (מקור) [דקור] מועט, ודם החדר אינו יכול לבא בגג פרוזדור אלא בשינוי מרובה בין לפנים (בין) [מן] הלול בין חוץ (בין) [מן] הלול, (בין) [מן] הלול ולחוץ על ידי (שהייה) [שחייה] מרובה ומן הלול ולפנים על ידי (מקור) [דקור] מרובה, ואי אמר' מן הלול [ולפנים] בגג פרוזדור טמא ודאי, דחיישת לדם החדר, אעפ"י שאינו (בא) [יכול] לבא (במקור) [מן החדר אלא בדקור] מרובה ומן העליה יכול לבא (במקום) [בדקור] מועט, אע"פ כן חיישינן לדם החדר, א"כ מן הלול ולחוץ לגג פרוזדור לא היה לך לטהרתו ודאי, אע"פ(כ) שאינו יכול לבא מן החדר אלא על ידי (שהייה) [שחייה] מרובה יותר מדאי ומן העלייה יכל לבא (שהיה) [על ידי שחייה] מועטת, יש לחוש לדם החדר לטמאותו מספק, אלא פשיט' מדאמ' מן הלול ולחוץ טהור ודאי אפיל' בגג פרוזדור דחיישת (לשהייה) [לשחייה] מועטת (לעלייה אתא לשהייה) [דעלייה יותר מלשחייה] מרובה יותר מדאי דחדר אעפ"י (כן) דרוב דמים מן המקור, א"כ לפי סברתך מן הלול ולפנים ספק טמא לכל הפחות הוי, (שהייה) [דשחייה] מרובה דחדר (ושהייה) [ושחייה] מועטת דעלייה שוין שיש לספק ביניהם אע"פ שאין (השהייה) [השחייה] דחדר כל כך יותר משל עלייה, א"כ שנית לו פי' דמתניתי' ספק טמא והא אנן תנן שחזקתו מן המקור דהוי וודאי, ובמאי מוקמת ליה לא מן הלול ולפנים ולא מן הלול ולחוץ, דלדידך ליכ' טומ' [וודאית], כך פי' הק'[ונטרס], כלומ' לדידך דלא מפליג בין גג פרוזדור לקרקע ליכ' טומאה וודאית, א"ל אנא הכי קאמ' להו מן הלול ולפני' כו', כלומ' מעול' לא שניתי להם מן הלול ולחוץ ספיקו טהור, אלא שניתי להם דמתניתין קתני ספיקו טמא איירי מן הלול ולפנים, ורוצה היתי לומ' ספיקו וודאי טמא, כדקתני שחזקתו מן המקור, והם טעו ואמ' טומאה ספק הוא ואוקימנ' מתניתי' בגג פרוזדור, וסברי מדאוקומני' למתני' במן הלול ולפנים מכלל דמן הלול ולחוץ טהור בוודאי. מן הלול ולפני' נמי אימ' איזדקרא כו'. פי' כיוון דמשוית חילוק בין נמצא חוץ לנמצא בפנים ולא מפלגת בין גג לקרקע, משמע דבין בגג בין בקרקע לפנים טמא ודאי לחוץ טומאה ספק איכא, ומאי שנא לחוץ בקרק' פרוזדור דספיק' הוי שיש לחוש (לשהייה) [לשחייה] מרובה יותר מדאי, אע"פ שיכול לצאת כדרכו מן העלייה, א"כ מן הלול ולפנים נמי איכא למיחש לדיקור מועט ואימ' מעלייה אתא ולא (לשהייה) [לשחייה] מרובה לטמא ודאי לשרוף התרומה, אלא אמ' אביי אי בתר חששא אזלת. פי' דתאמ' דספיקו טמא דמתניתי' דווקא טומ' ספק, והא דתנן שחזקתו מן המקור, לאו דווקא לאחזוקי ודאי, אלא לומ' למן הלול ולחוץ הוי ספק טומא', אע"ג שיש לתלות יותר מן העלייה מלתלות מן החדר, כיון דחזקת דמים מן המקור, פי' רוב דמים במקור ומן החדר בא יש לחוש, (משמע) [חזקה] מחדר בא, ואל תתמה על לשון (משמ') [חזקה], דספק, דהכי אית' בס"פ יוצא דופן [מ"ו ע"א] [ו]בריש פר' בא סימן [מ"ח ע"ב]. ואי בתר חזקת אזלת. פי' שתאמר שחזקת מן המקור דמתניתי' היינו וודאי טמא, וספיקו טמא דמתניתי' לאו דווקא אלא פי' ספיקו ודאי טמא, א"כ לפי דבריך דלא אפלגת בין גג לקרקע, מן הלול ולפנ' ודאי טמא מן הלול ולחוץ ודאי טהור. ולא כסברת (רבא) [רבה] דסבר דמשום דתנן מן הלול ולחוץ ספיק' טהור יהיה מן הלול ולפנים ספק, לא כן, אלא לפנים ודאי טמא ולחוץ טהור וודאי, (ורב) [ורמי בר] שמואל (בר) [ו]רב יצחק לא טעו בגירסא, וספיקו טמא ודאי קאמרי במן הלול ולפנים ומן הלול ולחוץ ודאי טהור אמרי, מטעמ' דאזלי בתר חזקה, להך לישנ' דאמרת בתר חששא. ואמ' לרב הונא דלא מפליג בין גג לקרקע, אידי ואידי ספיק', א"כ פליגי דר' חייא, ולהך לישנ' דאמ' אי בתר חזקת אזלת. ואמ' לרב הונא דלא מפליג בין גג לפרוזדור לפנים טומאה וודאי לחוץ טהור וודאי פליגי אדרב קטינא, והיינו מילתא דרמי בר שמוא' ורב יצח' בריה דרב יהודה לפי סברת רבה דסבר ספק טומ' קאמרת. לימ' פליג בר' חייא, ומשני כאן שנמצאו [בקרקע פרוזדור] כאן [שנמצאו] בגג פרוזדור כמ' שפיר'[שתי] שהיו סבורין דמתני' איירי בגג פרוזדור כמ' שפי' רב הונא טעותם, (וכמה) [והמה] שגו בלשונו, למבין, מפי אמ"ש, דיתיב שפיר.
<h2>דף יח.</h2>
דאין שליא בלא וולד. וק' אמאי [קאמר] דטעמ' דטמ' משום דאזלינן בתר הרוב לימ' טעמ' דטמ' משו' דאין שום שליא בלא ולד, י"ל ה"פ דאין רוב שליא בלא ולד והשת' איכ' במיעוט, דבכולהו איכ' רוב ומיעוט כדפי' רי"ץ. עברה בנהר. הק' רשב"ם דילמ' טעמ' לאו משום רוב אלא מביא על תנאי אם הוי ולד להוי קרבנו חטאת ואם לאו עולת נדבה או שלמי נדבה, ותיר' שלמי' לא הוי מעוף, ועולה נמי לא הוי דאין דיניהם שוין, עולה טעונה (שתי מתנות שהן ד') ולמעלה מחוט הסיקרא, וחטאת (ד' מתנות על ד' קרנות) ולמטה מחוט, וגם אינו בשיסוע כנפים.
<h2>דף יח:</h2>
מתיב ר' יוסי טועה. פי' אשה שטעה ולא ידעה אם ילדה בימי זיבה או לא, ולא תטבול עד אחר י"ד יום וז' ימים לזיבה היינו כ"א יום. רובא דאיכא חזקה. וקש' והא הני שלשה דר' יוחנן איכא חזקה כנגד הרו'[ב] כדפי' רי"ץ לעיל, ע"כ. והא"ר יוחנן חדא זימנא. והק' רש"י מאי קא פריך והא ר' יוחנן לא מיירי בטומ' אשה והכא מיירי בטומאה אשה, ותי' מדא"ר יוחנן בעלמא כ"ש בטומאת אשה, ע"כ.
<h2>דף יט.</h2>
ההוא בוהק מיקרי. לאו בוהק ממש, אלא הוי טהור כבוהק. ר' יהושע אומ' כהה. גרסינ' קהה בקוף, כלומ' הקהה שיניו, דאי הוי בכ"ף, מאי בעי מאי כהה, והלא קרא כת' [ויקרא י"ג] דכהה טהו'. איכ' לפלוגי. בזקן ממרא (ורבנן) [וסנהדרין], פי' אפילו הוי כל נגע טמא אפיל' הכי פליג זקן ממרא (ורבנן) [וסנהדרין] ואיכ' למ"ד טהור. אם בהרת קודם טמא. דכת' [שם] אם שער לבן בבהרת, משמ' דבהרת קודם. בענן [ב'] גרי' על ב' אבנים ועל ב' כתלים, דכ' [שם י"ד] קיר דמש'[מע] חד, וכת' קירות, דמשמ' תרי. אי דם טהו' ליכ' בהאי פליג'. פי' בהאי מפליג קרא בין דם לדם. ודם מנלן דמשפטו להיות אדום דמטהרת השאר. למימ' דדם אדום הוא. פי' בניחות', כלומ' אלמ' דדם אדום הוא. ואימ' אדום ותו לא — פי' ואימ' דהיינו אדום שבאדומים דהיי' כדם המכה, ומהיכ' ילפת חמש' דמים.
<h2>דף יט:</h2>
היינו ת"ק. דפליג' על עקביא, וליכ' לומ' היינו ב"ה, דמר אמ' חדא [ומר אמר חדא] ולא פליג'. אלא. א"ר יוחנן מעולם לא ירד ר' מאיר לשיטתו של (ר' עקיב') [עקביא]. אלא ה"ק נהי דחזיא דם [ירוק] מעיקר' דלא מטמא'. והא דקא' במתנית' אם אינו מטמא משום כתם, דמשמ' אבל משו' ראיי' מטמא', והלא אף משו' רואה לא מטמ', ה"ק אינו מטמ' כשאר דמי' דמטמ' משום כתם. אי הכי שפיר קאמ' ליה. פי' ואמאי [לא] הדר ביה משמעתי'. אין אדם דן ג"ש מעצמו. וק' לרבנן דלית ליה ג"ש מנא להו דדם נדה מכשיר, דבהא מודו, דלא פליג אלא בירוק, וע"ק לר' מאיר דנפק' דדם מכשיר מקרא דשלחייך פרדס, נימ' דלא מיירי קרא אלא בדם נדה ולא בירוקי', ע"כ. ר' יוסי היינו ת"ק. וחכמ' מטהרי' קרי ת"ק, וליכא למימ' איכ' בינייהו לתלות, כפרשב"ם.
מיתיבי הרגה מאכולת. הק' רש"י הא שיעור כתם הוי כגריס [ועוד] כו', וקשי' מאי קושי' יש כאן, דא[ד]רב' משום דשיע'[ור] כתם הוי כגריס ועוד וליכ' אלא כגריס לכך תולה בה וטהור, י"ל דהכי פי' דמדקא הרגה מאכולת תולה בה מכלל דליכ' אלא כגריס דכולי האי איכ' למיתלי במאכולת, וק' דהרג' (ו)משמ' הא לא הרגה אינה תולה וטמא אלמ' דשיעור כתם נמי הוי כגריס, ותי' רש"י הא דשיעור כתם הוי כגריס ועוד היינו אליב' דר' חנינא [להלן נ"ח ע"ב], והיינ' דהרגה מאכו' דמשמ' דשיעור כתם הוי אפיל' בגריס היינו אלי'[בא] דרבנן.
<h2>דף כ.</h2>
הא ביבשה. פי' ששולקין קליפת הקוצים ועושין דיו וכי שולקין אותו לעשות הדיו אז נותנין בו החרת. וזוהי ששנינו עמוק מכאן טמא. פי' קאי אקיר ואענבה. ולא אדיו, דדיו היינו חרת דמתניתי'. תלתא דרי הוו. כזה, פי' הקו' והא דקתני בתחתון וכ"ש בעליון, ה"ק בעלה אמצעי וכ"ש בעליון הימנו, וא"ת דהא קשי' דאדרבה מדקאמ' כ"ש בעליון משמ' דהעליון משובח, ונרא' דשפיר דייק הקו'[נטרס] וה"פ, מדקאמ' שתחתון כשר לבדוק בו הדם אע"פ שהוא ברור אדמומית מאד בדקינן ליה הדם ואם הדם אדום כמותן טמא ואם דיהה ממנו טהור וכ"ש העליון שאינו ברור כל כך דבדקינן ביה דאם דיהה ממנו טהור, וכן היאיך למבין, אבל ליכ' לפרש כתחתון בעלה התחתון (ביה) [ב]דרא אמצעי וכ"ש בעלה עליון הימנ' דהיינ' האמצעית שהיא אדומה הימנה, דלאו כ"ש הוא, דבשלמ' בעלה תחתון מאותה דרא בדקי', דאם מאותה מראה טמא ואם דיהה טהור, אבל בעלה האמצעית היאך תוכל לומר אם דיהה טהור, דשמ' דיהה הימנה קרוב למראה ממש של עלה התחתון, ואפי' למ"ד בכולה מתניתי' דיהה הימנו טמא חוץ משחור, מודה בדיהה (דהיהה) [דדיהה] טהור כו', עיתק. בגושיהון שנו. פי' בריית' דאשכח דרי מציעת' לא בשנתלשו העלין מן הקל'[ח] בקרקע, אלא כשנתלש הקלח עם רגבי קרקע של קלח, ואז הוי סמוק טפי.
<h2>דף כ:</h2>
טיפא קמייתא לא מייתינן משום דזוהם. אגמריה סמיך. פי' למד כן שהיה טהור, והא דטמאוהו, משום כבודו דרבה בר חנה. המתין שעה אחת וטמא. פי' סד"א דלא ראה אותו אלא טמאהו מסברא לפי דעתו. כיון דהדר חזיא דאשתני. פי' כיון דראה אותו ממש בפעם שלישית ולא לפי סברא כמו דקס"א, וראה שנשתנה ב' פעמים ביום, ש"מ ודאי טמא היה אמש ועכשיו נשתנה.
<h2>דף כא.</h2>
השרוני נדון ככרמלי. האי גירסא ל"נ, דתלי תניא בדלא תניא, ואיכ' דגרסי' כשרוני נידו' הכרמלי, ללישנ' קמא משמ' דכרמלית חי חשוב ביותר, ואשמעינ' דשרוני מזוג נדון כמותו, ומיהו פשיט' דשרוני חי חשו' מכרמלית חי, אלא אשמועינ' דאפיל' מזוג חשוב (מכרמלית) [ככרמלית] חי, וללישנ' בתר' משמע דתלי החשיבות בשרוני מזוג, ואשמעינן דכרמלית חי חשוב מיהא כשרוני מזוג. מוגה. וכלן אין בודקין אותו אלא בכוס טבריא. והא דאמ' לעיל [כ' ע"א] אין בודקין אלא במטלי' לבנה, היינו בדמים, והכא מיירי במראי' יין. פשוט. טינבא, ויכול לראות בזכוכית מבחוץ כי מראהו כזוהר הרקיע. מחזיק לוג עושי' ממנה. פי' הוא מחזיק לוג נעשים אותו ממשקל זכוכית ששוקל מנה, ומב' לוגין עושין אותו משקל ב' מאות, אבל של טבריא אפילו כי מחזיק ב' לוגין עושין ממשקל מנה לפי שהוא דק מאד.
המפלת חתיכה. בלא עצם מיירי, [טמאה] משום נדה, דאי הוה ביה עצם הוה טמאה לידה. אם נימוחו טמאה. וקש' ונימ' הכי גבי חתיכה, וי"ל לא שכיחה דנימוח החתיכה, וע"ק והא אמרינ' אי אפשר לפתיח' הקבר בלא דם, וי"ל דיבחושין לאו פתיח' הקבר. גמ' רוב חתיכות כו' ורבנן [סברי] לא (אזיל בתר) [אמרינן] (ה)רוב [חתיכות] וק' נהי דלא שרפינן מ"מ ניחוש לתלות. אבל אדומה ושחורה לא. ה"ג אלא אדומה ושחו' כו', ול"ג של שאר מיני דמים דברי הכל טהורה ופי' ועוד יש להקשות דהא אמ"ר יוחנן של שאר מיני דמים דברי הכל טהו', והא ל"ג, דהיינו קושיא קמייתא, וא"כ מאי קשי' ליה בתרתי.
<h2>דף כא:</h2>
מביאה קרבן ואינו נאכל. הקשה רשב"ם אימ' על תנאי, ולא מטעם רוב, ותר' דאין שלמים בעוף, וק' בפר' האיש מקדש [נ"ז ע"ב] קא' אין לי אלא בהמ' עוף מנלן ת"ל ושחטו אותו אלמ' אלב"ל מעוף, י"ל לכך פי' תירוץ אחר במליק' ולא בזביחה. אלא א"ר יוחנן באי איפשר לפתיח' הקבר בלא דם קא מיפלגי. וק' להאי לישנא, א"כ היכ' קאמ' לעיל [י"ח ע"ב] ר' [יוחנן] דנקט בג' מקומו' הלכו אחר הרוב למעט הא דר' יהודה, והא לאו טעמ' דר' יהודה משום ר[ו]ב, י"ל דרי"ץ פי' לעיל דקאי לליש' קמא. אם יש תוכה דם טמאה. (וק') [ונ'] ע"כ אכל חתיכות מהדר ואף מד' מינים דמים, מדקאמ' ועדיפ' (מסומכו', והוא) [מדרבנן, והם] לא אמ' קורעה, ואי אשאר חתיכה דווקא אבל ד' מינים טמאה אף מבחוץ, א"כ לימ' עדיפא ועדיפא, דהא סומכוס לא אמ' כי אם מבפנים ולא מבחוץ דבעי קורעה, ולא האדים, וסומכוס ד' חתיכות מהדר מדאמ' ועדיפ', ועוד לא אשכחן תנא דמטמא האדים מבחוץ, ומה לי בחוץ ומה לי בפנים.
בבשרה מלמד שמטמא בפנים כבחוץ. פי' הקו'[נטרס] ופנים לאו דווקא ולא בחוץ, דכיון שיצת' לבית החיצון טמא מהיכן חזרה ונטהרה, יש בכלל חוץ פנים, נר' דהכי פי', לאו דוקא בפנים ולא (דוקא) בחוץ, לא דוקא בפנים צ"ל דווקא בפנים ולא בחוץ, והיינו דק'[אמר] שאי אפשר לומ' כן, דכיון שנטמאה היכן חזרה ונטהרה, ודוחק הוא, דדבר פשוט הוא ולא הוצרך הקונט' לפ' כן, ופ' אמ"ש דהכי קאמ'[רינן] אין אשה טמא' אלא א"כ מרגשת דכת' בבשר' כדאי' בפ' הרואה [נ"ז ע"ב], וס"ד דבענן שתרגיש בשעת יציאה מן המקור לבית החיצון אבל אם לא הרגיש' בשעת יציאת מן המקור לבית החיצון אפע"פ שהרגישה בשעת יציאת לחוץ לא תטמא דבענן בבשרה, כלומ' שתרגיש בפנים, והיינו דקאמ' בפנים לא דווקא ולא בחוץ, דאפי' לא הרגישה אלא בשעה יציאה לחוץ טמא לפי שאי איפשר שלא היתה בפנים בשעה ההרגשה רגע אחד קודם שיצא לחוץ, ומאחר שנטמא' מהיכן חזרה ונטהרה, מפי אמ"ש, למבין, והיאות עמו, ועוד י"מ דריהטא משמע שמטמא בפנים כבחוץ שיכול למצא לחוץ בלא פנים וזה אי איפשר, למבין, ונ' דה"פ שמטמא בפנים כבחוץ, כלומ' כבחוץ של טמאות דעלמ' שטומאתן לחוץ, א"נ כבחוץ של נדה עצמה אם לא היתה בה טומאה בפנים, ואינו רצ' לומ' שמטמא בפנים כבחוץ ממש, דפשיט' שאין לה טומאה חוץ בלא פנים, וזהו שפי' הקו'[נטרס] בפני' דווק' ולא בחוץ, כלומר שאין לה טומאה חוץ, דכיון שיצא לבית החיצון דהיינו פנים נטמאה מהיכן טומאה חזרה ונטהרה, יש בכלל חוץ פנים, ש"א.
והא"ר יוחנן המפלת חתיכה כו'. פי' אלמא אע"ג דחוצץ החתיכה בין כותלי הרחם לדם (הדם) טמאה כי איכא דם אגור ומאי שנא משפופרת, וקש' לר' זירא, וק' לה"ר מאיר אדמותיב מר' שמעון בן יוחי ליסייעיה ממתניתין דדיקינן לעיל עמה אין תוכה לא, ולפרשב"ם יתיב שפיר דבעי למיפריך מרב לתלמיד, ותי' הר"ר מאיר דממתניתין לא סייעת' הוא, שיש לחלק בין דם המקור לדם החתיכה, דמתניתי' מטהר בדם חתיכה אבל בדם המקור כי ההיא דר' זירא לא אשמועינן שיטהר, וע"ק אי מתניתין משוי חילוק כדאמרת, אדמפליג בין עמה דם לאין עמה דם ליפלוג אפיל' בשיש עמה דם ובין דם חתיכה הנמצא בנקיקי חתיכה היכא דפלויי פלויי לדם המקור, ושמא י"ל דכולה בחתיכה שלימה איירי, ונתיישב לאמ"ש, אך הוסיף על דבריו לפרש עיקר הסוגיא, כי קשיא לו מאי טעמ' דר' שמעון בן יוחי דמטמא דם אגור, ובכל שהו מטהר, כיון דסבר דאפיל' תוכה הוי דם נדה אפילו בטפת חרדל ליטמ', על כן פי' תחילת הסוגיא, עמה אין תוכה לא משמ' דכל דם הב'[א] עמה מטמא אפילו בנקיקי כגו' דפלויי פלויי, אעפ"י שעיקרו מן החתיכה ולא מן המקור כיון שנגע במקור ואין חציצה בינו למקור טמאה, אפיל' (דם) חתיכה שמראה מד' מיני דמים, אבל דם הנמצא בתוכה שמעולם לא נגע במקור ומעולם [היה] בו חציצ' בינו למקור טהורה, ולכך לא מפליג בין דם (חציצה) [חתיכה] כגון דפלייה פלויי ונמצא בנקיק' החתיכה לדם שעיקרו מן המקור דאידי ואידי טמאה הוי, ולהכי לא מצי ר' זירא אתויי סייעתא ממתניתין, דדם הב'[א] בשפופ'[רת] שבא מן המקור טמא כיון שיצא ממקו'[ר] עצמה אע"פ שיש חציצה בין הדם לבי' החיצון, וסומכוס סבר אפילו דם הנמצ' בתוכה טמאה כיון שהחתיכה היתה בתוך המקור והדם בחתיכה דהיינו תוך תוכו אע"ג שלא נגע במקור טמא שהרי יצא מן המקור ואין החתיכה חוצצת בין דם למקור, ולכך לא מצי לפריך מיניה לר' זירא כמ'[ו] שהקשה רשב"ם, דודאי הוה ידע דסבירא ליה דאין החתיכה חציצה כיון שמטמאהו בדם המקור עצמו, ור' שמעון בן יוחי דבעי דם אגור סבר דבדם משהו שבתוך החתיכה מן החתיכה באה ולא מן המקור ואין לטמאותו כיון שלא נגע במקור מעולם וחתיכה חציצה בין דם למקור, אבל כשיש בתוכו דם אגור בידוע שמדם מקור (לסביבות) [וסביבות] הדם נוצר החתיכה ממקור להכי טמאה שאותו דם אגור קודם שנוצר החתיכה נגע במקור, ואע"פ שבצאתו לבית החיצון חייץ החתיכה בין הדם לכתלי בית הרח' מטמא, וקשי' לר' זירא דדמיא לשפופרת, דס"ד דכי הכי דסבר שבדם משהו הנמצא בתוך החתיכה טהור הכי נמי הוי חתיכה חציצה בין דם אגור שבו לכותלי בית הרחם, והרי הוא ממש כשפופרת, וק' לר' זירא, ומשני דרכה של אשה לראות דם אגור בחתיכה ולא חייץ בין דם מקור לכותלי בית הרחם דמין במינו לא חייץ בדם המקור כיון שמעיקרא נגע במקור ודם טמא, אבל בדם משהו [מן] חתיכה באה (שחור) [טהור], שאין לעשות אדם טהור [טמא] מטעם דמין במינו לא חייץ, למבין, מפי אמ"ש. שר' אליעזר אומ'. כלומ' ר' אליעזר אמ' כת"ק אלא הוא מוסיף שפיר וחתיכה. רבא אמ' וכולי. הא דם נדה טמא ואפילו בשפופרת. וק' מנלן האי דווקא דילמא הא דם נדה טמא והא דפלי פלויי, וי"ל מדלא דריש בבשרה עד שתגע בבשרה (ואמרינן) [ואמרו] לא מן השם הוא זה, וכן מוכח בקושיא.
<h2>דף כב.</h2>
רבא אמ' דכולי עלמ' אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה. פי' דם נדה, אבל דם חתיכה הוא והיה [במקור]. במקור מקומו טמא פליגי. וק' הדבר הלא לא נגע הדם באשה דהוא בחתיכ', לכך פרי"ץ דחתיכה ודם שבתוכה נגעו במקור ולכך טמא. מר סבר דם טמא דאתי דרך המקור. וק' אמאי (שמא) [טמא] דם מן המקור, והלא טומ' בית הסתרים הוא, אמנם רשב"ם הרגיש בו שפיר['] דאינו מטמא משום מגע אלא משום עקירת מן המקור דדם הנפש' מן המקור והנאסף בו כמקור עצמו.
הרואה קרי בקיסם. פי' קיסם חלול כשפופרת, והא דלא נקט שפופרת, משום דלא שייך בנקב צר, וק' מאי בעי, תיפוק לי מק"ו דנדה שמטמא בפנים כבחוץ ואמ' לעיל דשפופרת טהור' ק"ו הכא, י"ל מה לנדה שכן יש להם דמים טהורים. ותיפוק לי דהוא עצמו אינו אלא בחתימת פי האמה. פי' ראשון בכף, דבענן שיעור [חתימת] פי האמה, דכת' [ויקרא ט"ו] או [החתים] בשרו מזובו, ולהאי פי' פריך למימרא דנוגע הוי, מדבעי שיעור, ול"נ דא"כ משמע דרב הונא בעי שיעור חתימת פי האמה גבי שכבת זרע, ובזיבות סבר רב הונא דמטמא בכל שהו משום דאי אפשר בלא ציחצוחי זיבה רב הונ' דאמ' כמאן, דלקמן [מ"ג ע"ב] משמע איפכא דגבי זיבות בענן חתימת פי האמה דהפסוק דאו החתים כתי' גבי זב (כת') ולא גבי שכבת זרע, וא"ת דסבר כר' נתן [פסחים ס"ז ע"ב] דיליף דשכבת זרע בעי שיעור מזב, הא לית', דא"כ מאי פריך אל יסתור בזיבה, והא כי היכי דיליף קרי מזיבה לעניין שיעור הכי נמ' ילפינן אהדדי לעניין סתירה, דמה זיבה סותר אף שכבת זרע, לכך פ"א בבית, בחתימת פי האמה, פי' דבענן שנוגע הקרי עצמו מבחוץ לשפת פי האמה וסותם הפי האמה, ואז נפיק מכלל בי' הסתרים, וכי נפיק בקיסם לא נגע לשפת פי האמה וסות', והק' רש"ם והא דאמ' [מ' ע"א] דמטמ' כעין החרדל, אלמ' משמ' דלא בענן חתימ' פי האמה, היינו דווקא בשותת דהא נגע, אבל ביורה אינו נוגע בפי האמ' בענן חתימ' פי האמ'. למימ' דנוגע הוי. יש בכמ' פירושי', דכיון דבעי שיעורא וודאי נוגע חשיב ליה, כדתני' [להלן מ"ג ע"ב] שכבת זרע לרואה במשהו ולנוגע בכעדשה, להא פי' לא סבירא ליה לרב הונא ההוא ברייתא, דלרב הונא אינו מטמא אלא משום נוגע, ועוד בעי כחתימ' פי האמ' והברית' בעי כעדשה, ולא מייתי לה אלא לאשמועינן דנוגע בעי שיעור, ונ' דה"פ לא נהיר', דהא לא בעי רב הונא שיעור אלא בעי שיעור חתימ' פי האמה כדי שתצא ויגע מבחוץ, ונ' כמ' שפי' הקו'[נטרס] דנוגע הוי ולא רואה מדאיצטריך ליה נוגע מבחוץ דטומא' מגע אינה מטמא אלא בגלוי, ולהאי פי' סבירא ליה לרב הונא שפיר ההיא דש"ז לרואה במשהו לנוגע בכעדשה, ומפרשינן ליה לאדם אחר הנוגע בו לא חשיב פחות מכעדשה אבל לרוא' אפילו משהו, כגון ששותת דהשתא נוגע מבחוץ ביציאתו והא דתנן נמי דמטמאין בכל שהו, בשותת מוקי ליה רב הונא, אמ"ש. אל יסתר בזיבה. פי' הקו'[נטרס] כיון דנוגע הוי אל יסתור כמ' שאר נוגעים דנבילה ושרץ, ומדאיצטריך קר' למימר דסתרי מכלל דרואה סתר א"כ רוצה הוא לילף רואה מנוגע והא רואה גופיה קרינן נוגע הוי ולא סתר כדפר'[יך] למימ'[רא] דרואה הוי נוגע אל יסתור, וי"ל דהכי פי' מדאיצטריך קרא לנוגע ולשרץ ונבילה דלא סתר מכלל דרואה היכא דאיכא ציחצוחי זיבה סת', חידוש.
<h2>דף כב:</h2>
אם נימוחו טמאה. וק[שי]א מדקאמר נימוחו א"כ לא הוי יבש מעיקרא ומאי סייועא היא, וי"ל נהי דלא חשיב יבש מ"מ אי הוה דרשינן כי יזוב זוב מידי דדייב הוי לן למעוטי דלא דייב הוא. זו היא שיבה זו היא ביאה. לאו הכל חד ביאה הוא דא"כ למה ילפת שיבה מביא', י"ל שיבה זהו בשבוע ראשון וביאה כשחוזר ובא בסוף שבוע ראשון, ועיין בפרש"י בפ' מצורע [ויקרא י"ד מ"ד]. ועוד. כלומ' וא"ת דלא דמי, הכא גבי שיבה וביאה כיון דלא הוה מצי למכתב תרויהו שיבה או תרויהו ביאה ילפינן חד מחבריה, אבל הכא מדמצי למכתב תרויהו יצירה או בריאה וכת' חד בריא' ש"מ דלא ילפינן בריאה מיצירה, נגמר בריאה מבריא'. (ויברא לגופיה ויצר לאפנוי) אדרבה ויצר לגופיה ויברא לאפנוי]. מה שפרש"ם אע"ג דמויצר כתוב מוקדם, אין מוקד' ומאוחר בתורה, ויצר כתו' באדם קאי, ומידכתיב ויצר דאדם הוה ליה ויברא מיותר לג"ש דבריאה דתנינים שכבר נכתבו שניהם ולא הוה ליה למימר דויצר דאדם מופנה לג"ש שעדיין לא נכת' ויצר דבהמה, וטפי הוה לן למידרש הג"ש שכבר נכתב מלדרוש ג"ש במה שעתיד ליכתב, להכי פי' אין מוקדם ומאוחר, דחד דויצר בהמה נכתב קודם ומעולם לא הייתי יכול לדרוש ג"ש דבריאה מהאי ג"ש דיצירה שלא היה מופנה עד לאחר שאמר יצירה דבהמה ונימ' טפי דפרי' ליה אדרבה כו', למבין. ויברא לגופי'. (והק') [ויצר לאפנויי איכא למידק כי מפניא ליה לויצר אכתי נילף בריאה מיצירה דזו היא ביאה זו היא שיבה, תי'] רש"י [ז"ל דיצירה יצירה גמרינן משום דדמי מדדמי ילפינן], אע"ג דגמרינן שיבה מביאה הינו לפי דליכ' דדמי ליה דליכ' שיבה משיבה אבל הכא דאיכ' דדמי ליה מדדמי ליה גמרינן, והקשה רש"י כי פריך מתנא דבי ר' ישמעאל לישני כן דהיינו לפי דליכ' דדמי ליה, ותירץ לא חש לשנויי, אי נמי יש [לומר] דקא סמיך אועוד, דהיינו פיר' של ועוד. ופי' רש"ם אע"ג ויצר מוקדם, ומאי קאמ' והלא ויברא מוקדם, ונ' לפרש פשיט' ד[ה]אי קרא כתי' מוקדם, אלא מעיקרא כתי' ויעש את הבהמה ואחריו כת' ויברא, ולבסוף בספור דברים דכת' ויצר האדם ואחר כת' ויצר הבהמה, והיה לו לכתוב בספור הדברים ויצר הבהמה קודם ויצר האדם, דמעיק' [כתיב] ויעש הבהמה, וכת' ויצר האדם קודם בהמה, ש"מ דויצר אדם מוקדם. אדרב' ויצר לגופיה. וק' מאי אדרבה ויצר לגופיה הוא זה, הלא ויברא מוקדם והוא לגופיה, ואומ' הר"ם דבמקר' דויצר מפר'[ש] (עקירת) [עיקר] יציר' האדם באורך טפי מויבר' דלא מפ' היאך היתה (היצירה) [הבריאה], ש"א, ולמאי נפק' מינה אי הוה כתי' יציר' הא בריאה כיצירה.
<h2>דף כג.</h2>
ולהכי אפנוייה רחמ' משני צדדין כי היכי דלא תיגמר מצד אחד. פרש"ם לרבנן צריך לאפנויי מב' צדדין, דאי לא מופנה אלא מצד אחד לא גמרינן להו, (דהוא סבר) [דהם סברי] מופנה מצד אחד למידין ומשיבין, ויש להשיב מה לאדם שכן מטמא מחיים, ול"נ, דהוה לו לפר'[ש] התלמו' כדמפ'[רש] לקמ', והתלמ' אינו מפר'[ש] הפירכ' אלא לבסוף, ל"נ דהאמ' דטע' דר' ישמעאל הוא דלהכי אפנויי מב' צדדין כי היכי דלא תיגמר, דלגופי' לא איצטריך, דכי היכי דאמרינ' [במופנה משני צדדין] אין משיבין, במופנה מצד אחד נמי אין משיבין, והק' הר' יעקב ב"ר יהוצדק, לר' ישמעאל דאמ' דלהכי אפנויי רחמ' מב' צדדין לבהמה כי היכי דלא תיגמ' ג"ש דתנין, מ"מ לישתוק מקר' דויברא גבי אדם, והשתא דיינינן יצירה דבהמה מיצירה דאדם משום דמופנ' מצד אחד גבי בהמה, ולר' ישמע' אין משיבין, אבל לא מצינו למילף ג"ש מבריאת התנין מיצירה דאדם דאינו מופנה כל עיקר, פי' שאין להם אלא תרי קראי, ותי' הר"ם דמ"מ ה"א דניגמ' תנין מבהמה דהוי מופנה גבי בהמה, ואע"ג דלא דמי ליה, מ"מ גמרינן שפיר כיון דלא סתרי הדרשות אהדדי כדפיר' לעיל, ש"א, והק' מורי אבי שי' מאי דחקו לרש"ם לפ'[רש] לרבנן, הלא לר' ישמעא' נמי מצי פריך דצריך לפנותו לדידיה מב' צדדין, דאי לאו מופנה אלא מצד אחד נגמר תרויהו ג"ש מבריאה בריא' ומיציר' יצירה, דאיהו סבר למידין ואין משיבין, והשתא צריך לאפנויי ויצר מב' צדדין. לקולא. פי' דלא בענן מופנה כולי האי, דלעיל אמ' כי אין מופנ' כל עיקר [אין למידין], והשתא אמ' למידין ומשיבין. והאי מאי פירכא. פי' הקו'[נטרס] פריך לר' מאיר וכ"ש לרבנן דמתני', וק' למה צריך לפירכ' בלא פיר' צריך לאפנויי ויצר מב' צדדין משום דשבקינ' מופנ' מצד אחד וגמ' מופנה מב' צדדין, וי"ל והאי מאי פירכא לא מיירי אליב' דר' ישמע', דלר' ישמעא' תלי טעמי' בחשיבות, דמחשב מופנ' משני צדד' ממופנ' מצד אחד, לדידיה לא קא אמינא, אלא לרבנן איירי דאזלי' בתר פירכא דאמ' למידין ומשיבין, ואי ליכא פירכא גמרי' אף מופנ' מצד אחד, פ"א פרש"ם דפריך לרבנ' דמתני' ולא לר' מאיר. מה לאדם שכן מטמ' מחיים. וק' נילף בריאה דתנין מיצירה דבהמה והא לא מצי פריך כלל, וכי תימ' דאיכ' למיפרך מה לבהמה שכן מטמ' טומא' נבילו', מ"מ נילף מעוף טמא שאינו מטמ' טומא' נבילות, וי"ל איכ' למיפרך מה לעוף טמא שכן עושין מעצמו כלי שמקבל טומ' גבי תרומה תאמ' בתנין דלא. לא ילפי' דברי תורה מדברי קבלה. פי' דטהרות ליד' דאורית' היא, ולא ילפינן דלידת רוח תהי' ליד' משום דכת' [עמוס ד'] ובורא רוח, אמ"ש.
אלא מעת' המפלת דמות נחש. וא"ת והלא הנחש בכלל חייה דמתניתין דכת' [בראשית ג'] והנחש היה ערום מכל חיית השדה, וי"ל היינו קודם שנתקלל אבל לאחר שנתקלל הוי בכלל [רמש] כו' ש"א. ליתני נחש. פי' במתנית' גבי בבא קמית' בדגים וחגבים דטהורים לידה. לאיתסורי באחות'. ולא נקט לחייב עליה משום אשת איש או לחייב ההורגה, משו' דלא חיי' כולי האי עד ג' שנים דראויה לביאה, וכן להורגה אינו חייב דטריפ' הרג. הואיל ובמינו מתקיי'. וק' דהא אמ' לעיל טעמ' דר' מאיר דיליף יצירה מיצירה, ע"כ.
<h2>דף כג:</h2>
מצא בה דמות יונה אסורה באכילה. וק' והכת' [ויקרא י"א] כל בבהמ' תאכלו, י"ל ה"מ כי איכ' פרסה או פרסות. פרסה מיהא איכא. הק' רש"י והא אמרי' [חולין ס"ח ע"ב] קלוט בן פרה ר' שמעון אוסר, ותיר' היינו כי נולד אבל נמצא במעי אמו שרי. שר' מאיר אומ' מצורת. פ"ה מקצה צור' אדם הויא טמיא' לידה וחכמ' בעו כל צורת אדם. והא איפ' תניא שר' מאי' אומ' כל צורת. דמשמ' דלא מחזקינן ליה לר' מאיר בבהמה אלא כי הוי כל צורתו כבהמ', אבל אי הויא לו אבר אחד של אדם טמאה לידה, ולעיל אמ' ר' מאיר דלא הוי לידה אלא כי מקצת צורתו דומה לאדם, והכ'[א] לא בעי אלא אבר אחד, פ"א והא תניא איפכא, פי' הקו'[נטרס] וליכ' לפ' פי' שיני, הוא שר' מאיר אומ' כל צורה, לא הוי [אדם] אלא א"כ יש בו כל צורת אדם, אבל אם יש בו אבר אחד מן בהמה לא הוי אדם, ולעיל אמ' ר' מאיר מקצה צור' מאדם הוי אדם, וחכמ' אומ' מצורה, מקצה צורה מאדם הוי אדם, והאי פי' ל"נ, דא"כ אזיל ר' מאיר לקולא דאמ' דלעולם היא טהורה עד שיהא בו כל צורת דאדם וחכמ' לחומרא, ותנן (בבכור) [בברית'] ר' מאיר אומ' [כל צורה] כל צורת [אדם שבו] ולד חשיב ליה וחכמ' אומ' מצורת כיון שיש בו קצת צורה בהמה לא הוי ולד, אלמ' לר' מאיר לא הוי בעי צורת אדם כלל האי דכל צורת אדם אלא שנברא בעין אחד כבהמה, עוד פי' שלישי והא תניא שר' מאיר אומ' כל צורה, כל דהוא צורה אדם הוי ולד, וחכמ' אומ' מצורה, משמ' היני צורת אדם, ואין בין פי' זה לפי' ראשון, אלא שלפי' ראשון פ"ה שר' מאיר בעי כל צורה לשויה לבהמה, ול"נ פי' זה לפ'[רש] דקאי לבהמה, ולפי' שלישי קאי אאדם כל דהו צורת הוי אדם, ונ"ל דלפיר' ראשון לא פריך אלא מר' מאיר לר' מאיר, ולפי' שלישי פריך אף מרבנן, והתוספות מאד האריכו. ורבא אמ' חסא. רש"ם פי' דסבר כרבנן וכאותה ברית' דרבנ' אמ' מצורת, והקו'[נטרס] פי' דרבא אמ' חסא סבר כר' מאיר, וק' והא חכמ' אמ' במתניתי' כל שאין בו מצורת [אדם], דמשמ' מקצת צורה, י"ל ה"פ דמתניתי' כל מי שיש בו שום דבר שאינו מצורת [אדם] אינו ולד וכל צורת בענן. אי תניא תניא. כלומ' שמעתי מרב מה שאמרתי, ורב תנא ופליג, וברית' הואיל ומשנה בידכם לכו אחריה. אפיל' פרצוף אחד מן הפרצופין. פי' [רש"י] וק' לרב'[א] אמ' חסא, [וק'] ואמאי לא פריך לר' יוחנן דבעי כל צורה, י"ל לפי דאיכ' למימ' דר' יוחנן סבר כמ"ד כל צורה, אבל לא מצי למימ' דרב[א] אמ' חסא סבר כמ"ד מצורה דהא הוא בעי כל חצי הצורה ומ"ד מצורה אמ' מקצ' צורה מאבר אחד סגי.
<h2>דף כד.</h2>
ואם אית' ליתני או ממי שפניו ממוסמסין. הק' רש"ם ולפרוך הכי מהני דלעיל דכעין אפקותא דדיקלא או מושטו (נקוב) [אטום], ותיר' בכלל גוף אטום הם. כי פליגי בפניו טחות ואיפכ' אית'[מר]. וק' מאי דוחקיה להפך מילתיהו, ואומ' הרב מניקולא נ"ע משום דריש לקיש ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, והלכה דפניו טחות טהורה, כדאמ' ר' חייא לבניו צאו וטהרו, לקמן. יצא לאויר העול' אסור הא במעי [אמו] שרי — פי' ה'[קונטרס] משום נפל, ול"נ דא"כ השסועה למה לי, וי"ל אסור משום שסועה.
<h2>דף כד:</h2>
ואע"ג דכלו לו חדשיו. פי' הק'[ונטרס] דנפל הוא ולא חיי ונבילה הוי, וק' דהכא משמ' דלא חיי ולעיל אמ' שמואל בריא בעלמא איתא אלמא דחיי י"ל הני מילי דחיי היינו מין במינו אבל בשאינו מינו כגון קלוט במעי פרה לא. המפלת דמות לילית אמו טמאה. וק' [מי] גרע מגופו תייש [ופניו] אדם אדם ופשיט', י"ל אין דהתם פניו אדם מוציאין אותו מתורת בהמה, אבל הכא אין פניו מוציאין אותו מתורת לילית. שפיר. פי' עור דפוס הולד, כדכת' [איוב י'] עור ובשר תלבישני, ועל שם תארו ויופיו של אדם הנתון בעור קרי ליה שפיר. יפה תואר [בראשית ל"ט] מתרגמ' שפיר בריויה, עיתקתי מכתיבת הרב. עצמותיו סכויין. בכף לש'[ון] שחורין, יש גורסין בבי"ת כמ' זולל וסובא.
<h2>דף כה.</h2>
שמא כר' יהושע אמרה. ל"ג שמא, דהא וודאי קתני בהדיא ר' יהושע סבר דולד הוא, וק' אי כר' יהושע אפילו מלא דם טמאה לידה דהא אפילו בצלול מטמא, י"ל צלול ועכור היינו בבשר אבל לא בדם, ואע"ג דאיכ' למ"ד לקמ' בצלול מחלוקת, בזה היה ר' מסופק. לעיל, ויעש ה' כתנות עור מלמד כו'. פי' דמעיקר'[א] כת' ויצר ואחר כת' כתנות עור, והיינו עור של וולד עצמו. קרא למה לי. ואין לתרץ קרא אסמכתא בעלמא, דתירוץ דחוק הוא. טנוף. האי טנוף הוי הולד עצמו, ולאו כי האי טנוף דלקמן [כ"ט ע"א] רוב בהמות מט(ו)נפות, התם הטנוף שאחר יצירת הולד. עור ובשר תלבישני ועצמות וגידים תסוככני. ובמתים שהחייה יחזקאל כתי' [יחזקאל ל"ז] בריש' גידין והדר בשר, י"ל איתא במדרש [ויק"ר פי"ד ט'] מלבוש שאדם לובש ראשון פושט אחרון.
<h2>דף כה:</h2>
ללשון של שור גדול. פרש"ם והוא כמין פניו טחות, והא דאמ' לעיל [כ"ד ע"א] כי פניו טחות טהורה, ה"מ כי אין ולד אחר עמו.
<h2>דף כו:</h2>
אפילו מכאן עד י' ימים אין חוששין לולד אחר. והא דאמ' לקמן מעשה שנשתהא ולד אחר חבירו, מ"מ לא שכיח. הריני מטיל עליה חומר שני ולדות. לר' מאיר ניחא, ולרבנן לאו מטילין עליה חומ' שני ולדות, דזה אינו ולד, אלא ב' חומרות של שני דברים, דספק שאין בשליא כלום ותשב לנדה, או ספק היה בה ולד אחר ונימוח ושמ' נקבה היא ותשב שבועיים לנקבה, ולא הויא של בהמה וחייה.
<h2>דף כז.</h2>
שאני אומ' כו'. אתיא אפילו כר' מאיר, למבין. אחיכו עליה פשיט' מאי שנא. פי' אמ"ש דרב פפא הוה מתמיה למה מזכיר ר' שמעון יותר מר' יהודה ור' יוסי, דס"א דאברית' קאי ושם הזכירו שלשתן, ולכך אמ' להו רב פפא למה הזכרתם ר' שמעון טפי מר' יהודה ור' יוסי, ולכך אחיכו עליה פשיט' דהיינו נמי טעמ' דר' יהודה ור' יוסי, ולפיכך הזכיר ר' שמעון לפי דקאי אמתני' ושם הוזכר ר' שמעון, מפי אמ"ש, וקש' אמאי לא בעי מאי טעמ' דרבנן דהא רבנן מטהרו ליה בבית החיצון משום דנימוק ואמאי מטהר ליה, נהי נמי דנימוק מ"מ הוי גופו של מת שלם והוי כרקב (וכטבל) [וכנצל], פי' גליטא בלע', ע"כ. קסבר כל טומאה שנתערב בה ממין אחר. אפילו הוי מין טומאה כגון הדם, מ"מ הדם רבה על שום דבר [של] כזית מן המת ועל מיעוט מן המת ומבטל אותו מיעו' א"כ (איכ') [ליכא] כזית שלם מן המת ואינו מטמ' באהל, וכן נמי אמרי' לקמן. אי איפשר שלא ירבו שתי פרידי עפר כו'. והק' רש"ם אמאי לא אמ' במתנית'[ין] טעמ' דר' שמעו' משום הואיל ונתערב ממין אחר כמ'[ו] שאמ' הכא, ותירץ דהכי תני ר' שמעו' מטהר(ין) מכל וכל מטעם דרבה עליו, אבל במתניתי' קאמ' טעמ' משום דנימוק לרבנן קאמ', כלומ' לדידי טהור גמור משו' דרבה עליו אבל לדידך דטמא טומאת ודאי, וליחוש שמא נימוק, ועיין בתוספ' כי מאד האריכו.
<h2>דף כז:</h2>
מלא תרוד ועוד עפר בי' הקברות. פ"ה דלא נקט מלא תרוד רקב של מת כגון אם נמצא בארון של שייש, דא"כ למה לי ועוד, במלא תרוד בצמצום מטמא, אלא לפי שיש עפר ביניהם לכך בענן ועוד עפר, ומיירי שיש עפר עמו כגון שנקבר ערום בארון של שייש או על גבי רצפה של אבנים ועל ידי המחרישה או דישה יצא הרקב ונתערב בעפר הקרקע, אבל רש"י מגומגם, דפי' שנקבר בכסותו ומעורב בה עפר כסותו, והאי פי' ל"נ, דאי נקבר בכסותו א"כ בתחילתו נעשה לו גיגילין ובהא מודו כולי עלמ' ומאי טעמ' דרבנן דמטמ', אלא ה"פ כפרשב"ם וכמ' שפירשתי, ולכך פרש"ם גימגום על פי' הקונטרי'. גבי שליא מאי טעמ'. דבשלמ' סופו נעשה לו גיגילון זה הדם שמעורב לו ומבטלו אלא בתחילת' איזה דבר נעשה לו גיגילון. מעשה וטימא לו פתחים גדולים. הק' רש"י והא אמ'[רינן] [אהלות פ"ג מ"ז] דפותח טפח מביא הטומאה ולא בענן ד' טפחים, ותיר' הנ"מ להביא הטומאה לבית אחרת כו'.
<h2>דף כח.</h2>
אפר שרופין ברובע, הקב, וק' דלעיל אמרינ' דשיעור רקב של מת הוי כמלא תרוד דקב והיינו שיעור זוטר מרובע הקב, י"ל ההי' דלעיל הוי ברקב של בשר לבדו ולא העצמ' שאין העצמות מרוקבין והכא מיירי שנשרפו העצמות עמו. אפודרא. הוא לעז של אבן. קרא אסמכת' בעלמא. פי' דהפסוק לא מיירי בהחזירה אלא שנתן יד בתחילה ואחר כך כל הגוף ובעבור שאר הגוף קרי לידה.
<h2>דף כח:</h2>
ורב מאי שנא כו'. וק' ליפרוך לברייתא, י"ל טעמא דבריתא אינו משום זכר ולא טומטום אלא משו' דלא ידע במאי מיטמא. אי הכי כי איטמו בשאר טמאות. פי' א"כ דאמר' רב זכר וודאי ולא טומטום, א"כ אמאי נקט טומטום שראו לובן או [אודם], לינקוט שנגעו בטומ' שרץ או מת, דאי אמ' בשלמ' לר' דאמ' דל"י במאי איטמי ניחא כו'. והא גבי ערכין כו'. הקש' רשב"ם ליפרוך ממתניתין דהמפלת טומטום תשב לזכר ולנקבה, אע"ג דכת' זכר ונק' גבי יולדת, וקש' מאי קושי' היא זו, והלא ברי'[ש] פר' יוצא דופן [מ' ע"א] דרשינן תלד לרבות טומטום ואנדרוגינוס דסד"א לזכר ולנקב' כת' זכר ודאי נקבה ודאי קמ"ל, ור' שמעון דריש ליה מדכת' לבן לבן מ"מ, ואיך מרשב"ם נעלם שמועה זאת, י"ל כי יפה הקשה רש"ם, כי סברת המקשה לא הוה ס"ד דלזכר ולנקבה דערכי' אתי לחלק, וא"כ למה לי תלד לרבות טומטו' ואנדרוגינוס, תיפוק לי דכת' בפר' יולדת תרי זמני זכר ונקבה, דבראשונה כת' וילדה זכר וגומ' ואם נקבה וגומ', ובאחרונה כת' זאת תורת היול' לזכר ולנקבה, אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ומרבינן טומטום ואנדרו', וא"כ תלד למה לי, אלא פשיט' דזכר ונקבה לא אתא למעוט' טומטו' ואנדרו', ומשו' דכת' זכר ונקב' מיותר ס"ד למעוטינ' גבי יולדת, אי לאו דאית'[רבי] מדכת' תלד, ולפי המסקנ' דשמעתין דאת' לחלק ניח', ההיא דיולדת דזכר ונקבה שכת' בתחלה לחלק אתא בין לזכר בין לנקבה, ומזכר ונקב' שכת' באחרונה ס"ד למעוטי טומטום ואנדרו' אי לאו דאיתרבי מתלד, מפי אמ"ש ליישב רש"ם.
<h2>דף כט.</h2>
אמ' רב פפא כתנאי. פי' ר' אלעזר ור' יוחנן ללישנ' קמא דמהדר אמתנית'. מאי קאמ'. היינו דמהדר רב זביד לבתריה דפרי' מכלל דמסורס רובו נמי לא פטר. מתקי' לה רב זביד. פי' קס"ד דר' יוסי לא קאי אדיוק דדייק ת"ק ואמ' הא כתיקנו הראש פוטר, דאי קאי אדייוקא מאי קא פריך מכלל דמסורס הראש פוטר, היאך נפיק ליה מן הדייוק, הא לא מיירי הדייוק ממסורס, אלא הא כתקנו משמע מחותך, אבל מסורס איירי שהוא שלם אבל יצא מסורס, אלא קאי לגופה דקאמ' ת"ק וזה [וזה] מסורס משיצא רובו, ולכך פריך מכלל דמסורס רובו לא פטר הא קיימ' לן רובו ככלו. אלא ה"ק ת"ק כו' הא כתיקנו הראש פוט'. אפילו מחותך, והינו כר' יוחנן. ר' יוסי אומ' משיצא כתיקנו לחיים. אבל מחותך אין הראש פוטר, והינו כר' אל(י)עזר. בהמה שיצתה מלאה [ובאה ריקנית]. פי' הק'[ונטרס] היום, ולכך פי' כן, דאי מיירי לימים רבים א"כ היכי קאמ' לבתריה וזו הואיל ולא טינפה, אימ' דטינ'[פה] אבל לא ראינו הטינוף שהיה קודם שבאת לפנינו.
<h2>דף כט:</h2>
האשה שיצת' מלאה. באשה משועממת קאמ'. והביאה לפנינו ג' שבועים. לאו דווקא נקט ג' שבועים דהיום שבאה לפנינו אינה בחזקת טהרה דספק שמא ראתה ולדה שעה אחת קודם שבאת לפני'. בשלמ' שבוע ראשון לא משמשת. השתא בא לפר' אמאי אינה משמשת אלא [לאור] ל"ה. שבוע שלישי אימ' יולדת נקבה בזוב. פי' ביום ראשון של שבוע שלישי נימ' ו' ימי' קודם שבאת לפנינו ילדה נקבה בי"א שבין נדה לנדה וקודם הלידה ראתה ג' ימים רצופין בלא צער וישבה (ט"ו) [י"ד] ימים בשביל הלידה והשת' כלין ז' נקיים, והק' רש"י אמאי צריך לישב ז' נקיים והא כבר ישבה י"ד ימים שלא ראתה כלום, ותי'[רץ] דימי לידה היו ואין עולין לימי זיבת'. ומשני, אימ' הרחיקה לידתה. פי' לעולם אזלינן בתר הרוב ולכך היא נדה בשבוע רביעי לפי שכבר כלו ימי טהרתה קודם שבאת לפנינ', וק' וכי לית לי' לר' יוסי בר' חנינא האי תירוצה והא לא מיישב הברייתא בעניין אחר, צ"ע. הך שבוע רביעי בכל יום מספקנן בסוף לידה. פי' יום ראשון של שבוע רביעי אימ' אתמול כלו ימי טוהר שלה, היינו (פי') [כ"א] יום, והיום מתחיל תחילת נדה, וז' ימי נדותה כלים ביום ראשון של שבוע חמישי, לכך אינה משמשת באותו יום, וכן נימ' מכל השבוע, ועשרים ותמניא גופיה שהוא יום אחרון של שבוע רביעי נימא אתמול כלו סוף לידה והשת' מתחיל נדותה וכלין ז' ימי נדותה בליל ל"ה וכל הלילה תשמ(י)ש, והק' רש"י אמאי לא תשמש ליל של אחריו, ותי' לפי שהוא ליל של שבוע ששי שהוא טמא ומיירי שראתה מבערב, ועו' הקש' תשמש בשבוע שביעי שהוא טהור, ותי' דשבוע רביעי הוי תחלת נדה ושבוע ששי הוי זבה וצריכה לה לספור ז' נקיים לכך לא משמש כל שבוע שביעי, וא"ת בליל אחרון של שבוע שביעי תשמ(י)ש דהשתא כלו כל הז' ימים טהורין, ותי' דכל השבוע שמיני טמא (וראתה) [דראתה] מבערב, ועוד הקש' אמאי אינה טובלת יום אחרון משבוע שביעי בחצי היום דמקצת היום ככולו וטבילת זבה הוי ביום ותשמ(י)ש מיד אחר הטביל' קודם הערב, ותיר' דאסור לעשות כן, כר' שמעון, דשמא תבא לידי ספק, שתראה אחר תשמיש ותהא זבה וצריכ' לסתור כל מה שספרה ואז בא על זבה, ועוד הקשה א"כ היאך יכול לשמש ליל ל"ה אימ' שבוע רביעי זבה היא וצריכ' למנות שבוע חמישי ז' נקיים, הא לית' דאין זבה אלא אחר נדה, ולפני שבוע רביעי יתבה ג' שבועיים טהורים, א"כ לא יכל להיות שבוע רביעי אלא נדה. ופריך בכ"א, שהוא סוף שבוע שלישי, תשמ(י)ש, דהא אפיל' ילדה שעה אחת קודם שבאת לפנינו נקבה עדיין היא בימי טהרתה ותשמ(י)ש ביום כ"א ביו', דקיימ' [יומא ו' ע"א] טבילת זבה ביום. שבוע שיני מטבילינן בלילותא אימ' יולדת נקבה. יום ראשון מן השבוע שיני אימ' (ד') [ז'] ימים קודם שבאת לפנינו ילדה נקבה והשת' כלים שבועים שלה וצריכה לטבול, וביום אחרון של שבוע שיני נימ' שעה אחת קודם שבאת לפנינו ילדה נקבה והשת' כלים שבועים שלה וצרי' לטבול, וק' לי למה לי כל הני טעמ' לימ' טעמ' דשבו'[ע] ראשון ושבו' [האחרים] משום דטבי' יום ארוך בעי טבילה ובכל יום מספקינן השתא כלים שמנים שלה, וי"ל דאנן איירינן אליבא דבי' הלל דאמ' טבילת ארוך לא בעי טביל', ושבו' שיני מטבילינן ביממ' דנימ' דילדה זכר בזוב. בכל יום משבוע שיני נימ' כן ובכל יום נימ' דהש'[תא] כלים ז' נקיים וטובלת ביום, והק' הקו'[נטרס] בשבוע ראשון נימ' כן ביום ראשון נימ' י"ד ימים קודם שבאת לפנינו ילדה נקבה בזוב וז' ימים ראשונים הוו ללידה וז' שניים לנקיים והשת' כלים וטובלת ביום וכן נימ' אכל הימים ואמ'[אי] צריך שבוע שני, תיר' דבענן ספורים לפנינו דמשבאתה לפנינו צריכה לספור ז' נקיים, דהני ימים שהיו קודם ביאתה הוו ספק אם נקיים אם לאו, וא"ת ביום אחר'[ון] של שבוע נימ' דצריכ' לטבול משום דאיכ' ז' ספורים לפנינו, ותי' חד טבילה בשבוע לא חשיב. שבוע שלישי. (לא) מטבילינן בלילותא, ואע"ג דליכ' לספק (שגם) [שהוא] סוף לידה דנקבה, דהא כבר עברו ימי לידתה, מ"מ צריכ' ליטבול בלילות, דבית שמאי לטעמי' דאמ' טבילת יום ארוך בעי טבילה. ובכל לילה איכא לספוקי השת' כלים שמנים שלה, דהרחיקה לידתה, ובשבוע ראשון ושיני נמי איכ' לספוקי בהאי, אלא משום דבלאו טבילת יום ארוך טובלת בליל' משום לידה.
<h2>דף ל.</h2>
מכדי ימי טוהר כמה הוי שיתין ושיתא. ושבועיים הרי שמונים, ומהני ששים ושש טבילות טבלה שבעה בשבוע ג' משום טבילת יום ארוך, והפל אותן ז' טבילות של שבוע שלישי כי כבר אינם (ממלים) [ממנין] ס"ו טבילות, דלא דמו להדדי, דאותו ז' טבילות של שבוע שלישי היא טבלה ביום ובלילה ואותן ס"ו טבילות היא אינה טובלת אלא בלילה, א"כ אינם ממנין ס"ו טבילות אבל הם ממנין ל"ה טבילות שטבלה בג' שבועות, א"כ הפל הז' טבילות מן הס"ו ונשאר ס' אחד פחות שצריכה לטבול בי' שבועים משום טבילת יום ארוך, ושים אותו ס' אחד פחות עם ל"ה טבילות שטבלה בג' שבועים ועולה לצ"ד טבילות ואת' אמרת צ"ה. ומשני שבאת לפנינ' בין השמשות. וטבלה באותו לילה משום שמא השתא כלים (שמנים) [שבועים] של לידה, וההיא טבילה מוסיפין עם ל"ה והוי ל"ו, ושים עם ס' אחד פחות והוו צ"ה, והק' רש"י אמאי לא קאמ' שבאת בלילה, ותי' רש"ם דדק בלישני דקתני לעיל ג' שבועים טהורים, ואי באת בלילה שמא ראתה בתחילת הלילה וא"כ אינם כולם טהורים, לכך נקט בין השמשו' דשמא בין השמשות יממא ומיום שעבר הוא ואז כל הג' שבועיים טהורין, ומהני (הני טבילות) [טבילה זו] שטבלה בין השמשות לטבילות שטובלת עד סוף פ' דשמא בין השמשות הוי לילה, לכך פי' כן משום דכל טבילות של שמנים צריך להיות בלילה. ולבי' הלל דאמ' טבילת יום ארוך לא בעי טבילה. א"כ בשבוע שלישי אינה טובלת בליל' משום יום ארוך, א"כ ליכ' בג' שבועים כי [אם] כ"ח טבילות ולא ל"ה, והק' רש"ם דקאמרת כבר שבאת לפנינו בבין השמשות א"כ איכ' בב' שבועים ל"ו טבילות ומאי האי דקאמ' ל"ה מאי עבידתיהו, ותיר' דטבילה שעושה בסוף שבוע שיני בליל י"ד שלמחר יהיה ט"ו לא חשיב בית הילל לפי דהתם פוסקת מלטבול בלילות, דאליבא דבית הילל אינה טובלת בשבוע שלישי בלילות, והא לילה של סוף שבוע שני חד בשבוע לא קא חשיב, אבל לב"ש חשיב הכל, ועוד הקש' היאך חשיב הטבילו' שעושה בחצי י"ב והא הוי חד [ב]שבוע, ותיר' דלא הוי חד בשבוע דהא כמה טבילות עושה באותה חצי שבוע. בתמניא ופלגי סגי. פי' דשים ח' שבועים וחצי עם הג' שבועי' ועולה לי"א שבועים וחצ' דהם שמני' יום. תנא נמי שבוע טהור. והק' רשב"ם אמאי לא חשיב טבילות שטבלה בחצי שבוע י"ב ובשבוע י"ג ואיכ' יותר מצ"ה טבילות לבית שמאי דלחצי שבוע י"ב כלים כל השמנים, ותיר' בנדה לא מיירי דכל טבילות הבאות מחמת ספק נדה ולא מחמת ספק לידה לא חשיב, ולבית הילל לא קשיא מידי דאיהו לא חשיב אלא טבילות שלפני תשמיש כו'. והאיכא טבילות זבה. בשאר שבועים דאחד טמא ואחד טהור, ובסו' השבוע טהור טובלת ביום משום ספק זבה, ואמאי לא חשיב בהדי צ"ה, ובכלל פ' לא הוו דהיא הוי בלילה משום טבילת יום ארוך, ולב"ש פריך זה, דאיהו חשי' הטבילות שלאחר תשמיש, וביום אחרון של שבוע טמא אימ' זבה היא, לבד שבוע רביעי, וצריך טבילה ביום אחרון של שבוע טהור, וק' אמאי לא תירץ דחד בשבוע לא קא חשיב, י"ל עדיין לא ידע האי תירוצי. דילמ' שומרת יום כנגד יום. וק' אמאי לא משני הכא חד בשבוע לא קא חשיב, י"ל אינו חד בשבוע, דהא היא טובלת יומא אחרון משבוע קמא, משום שהיו ספורים לקמ' לפנינו, אבל אינה היא ממנין הטבילות דחד בשבוע כו'. ש"מ טבילה בזמנה מצוה. אין הלכה כן.
<h2>דף ל:</h2>
משום דמסייע ליה קראי. דתלד, י"א טימא וטיהר, הכי פי' הקונט', א"כ קשי' דהכא עושה עיקר קרא דטימא וטיהר ולעיל פרכינן. קמ"ל. הרישא דהוי סתמ' הלכ' כרבנן, והק' רש"י והא הוי סתם ואחר כך מחלוקת ואין הלכ' כסתם, ותי' בחד בבא אין לחוש. שיש בהן ירחים. פי' שאינה אלא ט' חדשים ולא שנה שלימה.
<h2>דף לא.</h2>
מאי קראה. דמקרא דלעיל לא משתמע שפיר, דאיכ' למימר שמיירי בשאר שבועות שנשבע לקיים המצות. התחיל לחרף. פי' לקלל מזלו. בלילה הוא. פי' הוא, הוא הקדוש ב"ה, דכת' [תהלים ע"ח] והוא רחום.
<h2>דף לא:</h2>
בנות כותים נדות מעריסתן. וק' אמאי לא קאמ' בני כותים, דהא גזרו עליהם שיהא זבים, ע"כ. והן יושבות על כל דם. פי' הקו'[נטרס] להכ' הוו בועלי נדות דזה קלקול להם, וק' תיפו' לי דהם בועלי נדות מטעם דהם נדות מעריסתן, י"ל דסד"א דהני מילי בקטנותן הן נדות דלא דרשי ואשה לומ' דבת יום אחד מטמא', אבל גדולות אית להו תורת נדה ודורשי' הקרא וטובלין נשותי' מן נדות, לכך הוצרך לומ' דאפילו טובלו' הוו [בועלי נדות] לפי שיושבות על כל דם. גמרא, אי דחזיין אפיל' דידן נמי. פי' ליטמו כשהן קטנות, וק' דהא אמ' פ"ק [י' ע"ב] דלעולם בחזקת טהרה עד שיגיעו ימי הנעורים.
<h2>דף לב.</h2>
שמא תמצא איילונית. וקש' דאם היא איילונית אז לא הייתה אשת אחיו דמקחו היה מקח טעות ולא ערוה היא, י"ל דמיירי כגון שקבל בה אחיו איילונית. הא נמי מיעוט דשכיח דא"ר יוסי כו'. וק' מאי ראייה מייתי והא ר' יוסי לא [משום] חייש למיעוט, ע"כ. והטבילוה קודם לאמה. פי' הטבילוה משום נדה שראתה ולא משום שנגעה לאמה שהיא נדה או (לגויות) [לנדות] שנושקו'[ת] אותה, דא"כ אין לדבר סוף. ותבא כמי' בקרבו. ואין להקשות כאן ויהודה ועוד לקרא דהא כבר נפקא ליה מקרא, י"ל דהקר' דלא יחללו איצטריך לומ' דטבל במיתה, או לדרשות אחרות. הילכתא (נינהו) [הוא]. פי' חד מינייהו הלכה, ויש גורסין נינהו, וקא' אדרשא דזכר דבסמוך דקאמ' וכן לעניין זכר, ודומה ממש לדין זה, כלומ' חדא דנקבה וחד אדרשא דזכר הילכת' נינהו. תינוקת בת ג' שנים לביאה ת"ל ואשה. דכת' [ויקרא ט"ו] ואשה כי ישכב איש אותה שכב' זרע וטמאו שניהם (ז' ימים).
<h2>דף לב:</h2>
למעוטי איש מאודם. ואע"ג דבהאי קרא לא כתי' אודם, מ"מ נימעוט הכי דאשה מטמאה באודם ולא איש, והק' רש"י ונדרוש האי דרשא מואשה דכת' גבי זבה דהיינו נדה, וי"ל אין הכי נמי דרשינן מנדה, ועו' הקש' למה לי תרתי פסוקי למעט איש מאודם, ותי' אצטריך תרויהו חד למע' איש מדם וחד למעט שכבת זרע כשהו[א] אדום זה מעניינו דקרא וזה מעניינו דקרא, דהאי קרא מיירי בשכבת זרע. למעוטי אשה מלובן. וק' תיפוק לי מקר' דדמיה דמיה הרי כאן ד' וזה אינו מן ד' מראות טמאים, י"ל דה"א דמטמא בלובן מק"ו דאיש, ומה איש שאינו מט'[מא] באודם מטמא בלובן אשה שמטמא באודם אינו דין כו', לכך איצטריך קר' למעוטי.
<h2>דף לג.</h2>
מאי טעמא הנושא הנישא כת'. דהוא חסר וי"ו, הך גירסא קש' לרש"י, דהיך אמרת דוכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו מיירי (במשכב) [בעליונו] והא הקרא איירי במרכב בת"כ, דלעיל מיניה כת' מרכב [ויקרא ט"ו] וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב, ומהאי קרא מוכח בת"כ דחלק הכת' בין מגעו למשאו, דהנוגע למרכב מטמא אדם ולא בגדיו וטומ' ערב, כדכת' וכל הנוגע בכל אשר כו' יטמא עד ערב, והאי קרא מיירי במרכב, והנושא המרכב מטמא אדם ובגדים דכת' והנושא אותם יכבס בגדיו, והיכי תוקים מקרא בעליונו של זב, ועוד דמאי פריך ממשכבו נפקא, הא לא דמי למשכב, דהמשכב מטמא אדם ובגדים והכא כתי' יטמא עד הערב, ועוד איכא ב' קושיות כדפירש"י, ואיכ' קושי' אחר' בתוספו' דלהאי גיר' מאי קאמ' מאי טעמ' והנושא כו' הא כבר מוכיח' מכל דוכל הנוגע בכל כו', ולמ' לי האי קרא, לכך גריס רש"י הכי כן, ועליונו של זב מנלן דכת' וכל הנוגע בכל אשר י'היה תח'תיו יט'מא והנושא נמי יטמ' מאי טעמ' והנושא הנישא כת' נתקו הכתו' כו', וה"פ והנוגע בכל א'שר י'היה ת'חתיו כת' במרכב הזב, ואיכ'[א] חילוק בין מגעו למשאו, והנושא נידרוש נישא, דיש אם למסורת, והינו עליונו ש"ז, יטמא טומאה קלה דהיינו אוכלין ומשקין, ומדלא ערבינהו ונכתו' הכי וכל הנוגע בכל א'שר י'היה ת'חתיו והנושא אותם יכבס בגדיו אלא הפסיק וכת' יטמא עד הערב בנתיים, משמ' מה שאני דורש יש אם למסורת דהיינו נישא דהוא עליונו של זב קאי ע"כ ליטמא עד ערב דקדים מיני', ולא קאי ליכבס בגדיו דכת' בסופו [ד]ש"מ דמטמא בגדים, דא"כ קשיא מאותם, דגבי דרשא מנישא לא שייך לומ' אותם, דאות' משמ' הנושא כל ענייני הזב דהיינו מרכ' ומושב יכבס בגדיו, ועליונו של זב אינו אלא מילת' יחיד', אלא ש"מ דהדרש' דניש' קאי ליטמא עד הערב דסליק מיניה, והיינו [טומאה] קלה, ואותם קאי ליש אם למקרא דהיינו והנושא, ולהאי גירסא יליף הכל מוהנושא ולא מתחתיו, והתוספות מיישבים הגירסא שבספרים, יש מגמגמין על אשר פי' הקונטרי' על מרכב, בתחילה פי' דמט'[מא] אדם ולא בגדים, וכן אמת, ואחר כן פי' הקו'[נטרס] [דמטמא] אוכלין ומשקין, וטועין דאוכלין ומשקין קאי לאדם הנוגע למרכב דהוא מטמא אוכלין ומשקין, [ודבר זה] איכ' בין תחתונו של זב לעליונו, דהתחתון הוי אב הטומאה ומטמא אדם וכלים ועליונו אינו מטמא אדם. יכול יעלה לרגלה. וקש' כיון דמוכחינן מקרא בהדיא דתחתון של בועל נדה מטמא למה לי' להזכיר כלל במתניתין עליונו של זב לא לימא אלא תחתון, צ"ע. אף הוא לא תחלוק בו לקולא. וליכ' לומ' לחומ', דהא נתקו הכתו', ורש"י פי' לקולא שלא יטמא אדם ובגדים אלא אדם, וק' לי הלא אמרינ' בעליונו של זב דאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. עליו להטעינו משמע. פי' דודאי גופו של בועל נדה הויא לו חומרא דנדה אבל משכבו אינו כמשכב נדה.
מקצת היום ככולו. נפקינן מקרא דכת' וטמא שבעת ימים וחטאו ביום השביעי. טבל ועלה אוכל במעשר. ואנן נמי נספריה. קא פריך לדבריו של תנא אבל האמת אינו כן. אי חזאי בפלגא דיומא הכי נמי. קושי' היא, ומשני ולימ' לי'. בתמיה, ופר' אין ע"כ שבקיה לקרא ואוקי כו', ולעול' אימ' דמקצת יום ככולו ונשארת אתקפתא דרמי. בעי רמי פולטת שכבת זרע מהו כו'. וק' דמתוך פי' הקו'[נטרס] משמ' דמיי'[רי] ששמשה באיסור, דאי שמשה בהתר היכי תהא סותרת זבה גדולה, הא לא יכולה לספור עד אחר ג' ימים לשמושה, וההיא שעת' אין שכבת זרע מטמא דהוא מסריח, ע"כ.
כל אשה שספרה שבע' טובלת לסוף ז' בערב סמוך ללילה, ואם המתינ' עד יום ח' אינה טובלת בעוד היום גדול מפני סרך בתה, וכי לבשה חלוקה לבנה, אם ראתה אחר ששמשה עם בעלה בתוך ג' ימים צריכה להמתין ג' ימים קודם שיכולה ללבוש חלוקה לבנה שמא תפלוט שכבת זרע בתוך ג' ימים, אבל אם ראתה בלא תשמיש שכבר עבר ג' ימים מתשמיש וראתה היום יכולה ללבוש חלוקה למחר, כך הפסק.
<h2>דף לג:</h2>
הכ"נ שלא תהא טומאה זיבה מפסקת. פי' ולעולם אימ' דתסתור יום אחד, ונשאר הבעיא, ומכאן פסק (ר"ת) [ר"ח] מדלא אפשוט ש"מ דפולטת רואה הויא וכל אשה יש להזהר שאם שמשה עם בעלה וראת יום אחד או ב' ימים אחר התשמיש שלא תתחיל ימי ליבונה עד יום ד' מן התשמיש שאז השכבת זרע מסרי'[ח] ואינו מטמא, ואם תתלבן בפחות מג' משמושה שמא תפלוט הזרע ותטמא דאין הזרע מסריח עד אחר ג'. אלמא מספיק' לא שרפינן. פריך הכי דאלמ' דשורפין משום עם הארץ ובמתני' אמ' דאין [שורפין] בשביל כותי דהא כותי עם הארץ הוא, אבל לא פריך מן הספק דהכ' משמ' דשורפין משום ספק, הא לא פירכא היא, דהא אשכחן הרבה ספיקות דלא שרפינן תרומה עליה כגון מעת לעת, וגם אהך קושיא לא משני מידי הכא בכותי חבר, דמה בכך מ"מ ספק בועל נדה ומספיק' נשרוף. בכותי שטבל ועלה ודרס. [וק'] הא [ד]לא נקט ונגע, ע"כ. ואי משום בועל נדה ספק בעל בקרוב. בחנם האריך לשונו, דמצי לשנות בקוצר שטבל ועלה, דהשת' ליכ' טומאת עם הארץ, אי בגדי עם הארץ הא טביל ליה, ולא חיישי' שמא נגע למת אחר הטבילה, דלא שכיח' הוא ולא גזרו ביה רבנן. בכותי ערום. וליכ' למימר שטבל בגדיו עמו דאם היה נושא בגדיו דתניא בת"כ נושא מדרס מטמא בגדיו, וע' י"ל דנקט מילת' דשכיח'.
צדוקי (וכותי) [וביתוס] שני אחים היו, ודרשו מה שאמר' חכמ' [אבות פ"א מ"ג] אל תהיו כעבדים המשמשים הרב על מנת לקבל פרס, אמ'[רו] וכי אין לנו שכר, הפכו למינות. סתמ' מאי. פי' דלא ידעינן אם נוהגים ליליך בדרכי אבותם. מיהא ליכ' למשמ' מינ'. כלומ' היכ' שנוהגי' לילך בדרכי אבותיהם הרי אילו ככותיות הא סתמ' נעשו כפירשו ללכת בדרכי ישר' והרי הן כישר' וה"נ אמרינן בסיפ', וה"פ בכל מקום, ש"א.
<h2>דף לד.</h2>
מתני', דם הנכרית ב"ש מטהרין. דהויא כדם בהמה, ואע"ג דרוק' ומימי רגלה הוו מדרבנן דגזרו שהם כזבים, מ"מ דם טהור, דעבדו הכירא להודיע שהטומא' דרוקא ומימי רגלה הוו מדרבנן, כי היכי דלא נישרוף עליה תרומה וקדשים. ודם טהרה של מצור'[עת]. פי' כגון שילדה וטבלה לאחר שבועים ונצטרעה, והשתא ליכ' טומא' אלא בשביל הצרעת, דמה טהור, ואע"ג דמעיינה הוי אב הטומאה, מ"מ דם טהור דהדם לאו מעיין דאינו מתעגל כמו הרוק. ובית הילל אומ' כרוקה. פי' דם הנכרית הוי כרוקה, וההיכרא הוי, דדם הנכרית מטמא לח ולא יבש, וישר' מטמא לח ויבש, וכן דם מצורעת מטמא לח ולא יבש כרוקה, ואע"ג דאין דם מעיין, מ"מ מרבינן ליה לקמן מקרא. דם הילדת. שלא טבלה אחר ימי טומאת' משבועים והיא ביומי טהרה. ב"ש אומ' כרוקה. שאינו אב הטומאה אלא ראשון לטמא אוכלי' ומש'[קין], ואע"ג דלא טבלה, מ"מ לא הויא אב הטומ' לטמא אדם, דביומי תלא רחמ' דכיון שעבר' השבועיים אינו אב הטומ', ואע"ג פי' והק' רש"י והא אין לה מעיין אחר ימי נדותה, כלומ' אחר ימי לידה דהוי כמו נדה, דאפ'[ילו] בימי נדה אין לה מעיין להיות אב הטומאה, דאין מעיין אלא בזב וזבה ומצורע ודם הנדה, וכי משוית כרוקה א"כ משמ' דיש לה מעיין, ותי' מ"מ ראשון הוי ולאו מתורת מעיין דהמעיין הוי אב הטומאה אבל האי דם הוי ראשון ומטמ' אוכלין ומשקין, וראיה דנדה אין לה מעיין דתנן כל הטמא' בין קלין בין חמורים כו' עד ודם הנדה, ומדקאמ' ודם הנדה ולא תני רוק ומימי רגליה דנדה אלמ' דאין לה מעיין בימי נדותה אלא ראשון הוי, והאי הוי ראי' לקשי' ותירוץ כך פי' הקו'[נטרס], ליטמא לח ולא יבש א"כ חילקתה בשל תורה. ואע"ג דביולדת שלא טבלה קאמ' ב"ש שמטמאין לח ולא יבש, ליכ' למיחש להקל בשל תורה, דהכל יודעים דביומי טהרה היא.
<h2>דף לד:</h2>
מאי טעמ' דבית הילל. פי' דהא הדם אינו מעי'[ין]. שאר מעיינות. פי' הקונ'[טרס] כגו' [רוקה ו]מימי רגליה, הלשון קשיא דאדרבא (דוקא) [רוקה] ומימי רגליה הוא מעיין עצמה. א"ר יצחק לזכר לרבו' מצורע כו'. פרשב"ם כגון אותן הטמאים בז(ו)ב דהוו דומיא דרוק שמתעגל כגון רוקו [ומימי רגליו] ושכבת זרע שמטמאין בכל שהו, וק' דהכא משמ' שכבת זרע מתעגל ולאחר כן פרש"ם על גבי ראייה ראשונה של מצורע לאפוקי שכבת זרע שאינו מתעגל, י"ל דיש לחלק דשכבת זרע הבא על ידי חימום מתעגל והבא מבשר המת אינו מתעגל. ואי'[בעית] אי'[מא] אמרי לך ב"ש. פי' לעולם שום טומא' לא פרכינן וילפינ' זכר מנקבה, ומ"מ קרא דלזכר לא אתי לדם טהרה של מצורעת אלא אתי לרבות (קטנה) [קטן], ואע"ג דהא דרשי' לעיל [ל"ב ע"ב] מאיש איש לרבות זב קטן, קסבר דברה תורה כלשון בני אדם, ול"ג לנקבה לרבות בין קטנה, דהא לנקבה אצטריך לרבו' מעיינותיה, והתוס' גורסי' אותו, ע"כ. ראיית ראשונה של זב קטן מהו כו'. פי' הק'[ונטרס] דלא בעי אראייה שנייה, דפשיט' דמטמא במשא, דהא מרבינן מלזכר שהוא בין קטן [בין גדול], והיינו בראיה שניה דכת' [ויקרא ט"ו] והזב את זובו לזכר, ואראיה ראשונה של זב גדול לא בעי, דהא נפיק מזאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע, והינו ראיה ראשו' דאיתקש לשכבת זרע, ורש"ם פי' דמאן דבעי הא בעיא לא ידע דברי ב"ש וב"ה דלעיל דחד מפיק ליה מלזכר בין קטן [בין גדול] וחד מפיק ליה מזאת, דאי ידע מאי קא בעי, וראיה דלא ידע מדפשט רב יוסף ואמ' ת"ש זאת תורת הזב בין קטן בין גדול מכלל דלא ידע, וק' לפי' הקו'[נטרס] דהא פי' הקו' דמראיה שנייה לא בעי דהא נפקא ליה מלזכר, א"כ משמ' דידע, י"ל דודאי לא ידע הדרש דדרשינן בין קטן מזאת תור' הזב אבל ידע הקרא ומוקי ליה בגדול. בעי רב יוסף ראייה ראשונה של מצורע מהו כו'. פי' כיון דמרבינן מעיינות דמצורע מלזכר דהם כמ'[ו] זב, ומעיינות דזב מטמ' במשא דכת' [שם] כי ירוק הזב בטהור וגומ', כך מעיינות דמצורע, ומצו'[רע] שראה זיבות בראייה ראשנה מהו שתטמא במשא, דאילו בזב טהור שאינו מצורע פשיט' דלא מטמא במשא אלא במגע, דראיה ראשונה איתקש לשכבת זרע, וכן לא בעי מראייה שנייה דפשי' דמטמא במשא דאפילו בזב גרידא מטמ' במשא בראייה שנייה, דכת' (והזב את זובו לזכר ולנקבה) [זובו טמא הוא], לימד על הזוב שמטמא, והיינו במשא, דאילו במגע פשיט' דאפי' הראש'[ון] מטמ' במגע דלא גרע מקרי, והיינו בראיי' שנייה מעיין הוא ומטמא במשא דמרבינן מעינות מלזכר, והק' רש"ם והא לאו מעיין הוא דאינו מתעגל, ותיר' מ"מ תורת מעיין אית ביה, ועוד הקש' אי תורת מעיין אית ביה אמאי לא בעי מזב גרידא נמי דאי מעיין הוא אפילו ראייה [ראשונה] גרידא מטמא במשא, ותירץ הא לית' דאין מעין בזב אלא אחר ב' ראייות דמנה הכת' שתים וקראן טמא אבל במצורע איכא מעיין בלא שום ראייה.
<h2>דף לה.</h2>
לאחרים גורם טומאה. פי' הקו'[נטרס] למי שיצא ממנו שהוא מטמא במשא דכת' [ויקרא ט"ו] וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו, ומשמע בגדים שתחתיו הנושאים אותו טמאי' אלמא שהוא מטמא במשא, וק' דלא דאמ'[י] דהתם מיירי במי שנושא הטפה והכא מיירי בנושא הזב, וע"ק דמוקמ' האי קרא לעיל [ל"ג ע"א] לומ' שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, והכא קאמ' דמטמא אדם, ע"כ. אלא בזב מצורע. פ' דזב מצורע לא מצי לומ' הק"ו דהשתא לאחרים גורם טומאה, פי' הטפה שראה גורם טומאה למצורע, דבלא טפה הוא טמא בשביל שהוא מצורע. ה"ג, מדאיצטריך קרא לרבוייה ש"מ מקו'[ם] זיבה לאו מעיין הוא. שעיר המשתלח תוכיח. וק' אמאי לא נקט ולד שגורם טומ' לאחרים והוא עצמו טהור, עכ"ל, וע"ק דאיכא למיפרך מה לשעיר שהוא טהור גמור ואין לו טומאה תאמר בזב גרידא שיש לו טומאה, גימ'[גום]. אמ' אביי מא' תיבעי רב יוסף. פי' כיון דרב יוסף אמ' דזאת תורת הזב אתי לרבות קטן לזיבה, א"כ אייתר לזכר, א"כ לזכר לרבות מעיינות דמצורע כזב, וא"כ איתקש בהאי קרא מצורע לזב בראיה שנייה, דכת' והזב את זובו, הינו ב' ראיות, הינו זב גמור, וכת' לזכר הינו מצורע ואיתקוש להדדי, ומאי בעי רב יוסף, אפילו אמרת דמקו' זיבה לאו מעין הוא, מטמא במשכב כזב, דאי אמרת דווקא כי מעיין הוא, א"כ לא פשטת כלום, דמ"מ ניבעי אם מעיין הוא אם לא, דאי אמר' בשלמא דלזכר אתי לרבות קטן, ומצורע שיש לו מעיינות חזינן מנקבה, דנקבה אתי לומ' נקבה למעיינותיה, וילפינן זכר למעיינותיו מנקבה, א"כ בעי שפיר דלא מצית לומר דראייה ראשונה מטמאה במשא אם לא דמקור זיבה מעיין הוא, דלא מצית יליף מצורע[ת נקבה] מזיבות דמצורע למעיינותי', [ד]לא חזינן אלא מנקבה, ונקב' לא מצי יליף מזכר, דלא דמי, דנקבה לא מטמא אלא באודם וזכר אלא בלובן אלא השתא כו', פ"א בעי רב יוסף, ולהאי פי' גרסינן מדאצטריך קרא לרבויי בראייה ראשונה ש"מ לאו מעיין הוא, וקש' חדא, דכיון דאמ' ד(ק)קר' מרבי דראייה ראשונה מטמא במשא למה לי' לפשוט דלא מעיין הוא, נהי דלאו מעיין הוא מ"מ מרבי ליה קרא, ועו' דבכל מקום אמר' מנה הכת' שתים וקראו טמא, אלמ' דקרא לא מיירי אלא בראייה שנייה, ועוד מאי קאמ' לאחרים גורם טומ' למשא, הא אינו בראייה ראשנה, ועוד דראיה ראשונה איתקש לקרי דלא מטמ' אלא במגע, וק' הני תרי פירכות אינן אלא חדא, וי"ל ה"פ דלראשונה פריך והא זב בעל ראייה אחת אינו אלא כרוא' קרי וקרי אינו גורם לאחרים טומאת משא, ועוד קשיא בראיה ראשונה עצמה אינה מטמא במשא דהא אקשינן ליה לעיל לקרי והא אינו מטמא אלא במגע וא"כ איך נאמ' לעצמו לא כ"ש, אמ"ש, ועוד דאמרינן לקמן מה ז(ו)ב גמור מטמא [זובו] במש' אף (בזב) מצורע, ולא היינו אלא בזב בעל שתי ראייות, ואותן שמפרשין לפי שטעו בשיט' הספרים שראו כתב ומדאצטרי' לרבויי בראייה ראשונה כו'.
ראייה ראש' [של זב] מטמא באונס, (פ"ה) [ה"ה — הקשה הקונטרס] והא (ד)כת' [ויקרא ט"ו] מבשרו, ולא מחמת אונסו, ותיר' דמיירי בראייה שנייה דכת' אבתריה ולא אראיה ראשו' דהא איתקש לשכבת זרע לומ' דמטמא באונס, וק' שהרי מבשרו כתב על ראייה ראשונה, לכך פי' הר"ב דודאי על ראייה ראשונה כתיבה וממע' ליה מצירוף שלא יצטרף לאחרים כי היא באונס אבל טמא הוא אפי' באונס אפילו טומאה קלה. הא כדאית' והא כדאי', פי' ראשונה לקרבן ושנייה לטומא' וכ"ש לקרבן. מכלל דת"ק סבר לטומ', פי' לשני הבדיקות, וק' לרש"ם מנא לך הא, דילמא דת"ק קאמ' דלשני בדיקו' היינו לקרבן ולא לטומאה, ובהא פליגי דלת"ק השני ראשונ'[ות] צריך בדיקה לקרבן אבל השלישית אין צריך בדיקה כלל ואף לקרבן, ור' אליעז' סבר דצריך בדיקה לשלישי' לקרבן, ותי' הא ליכא למימר, דא"כ דת"ק סבר דלשני הראשונות בעי בדיקה לקרבן למה הזכיר ר' אלעזר במילתיה קרבן לא לימ' אלא אף לשלישית בעי בדיקה ולא יזכיר קרבן דממילא ידענא דמדקאמ' ת"ק לקרבן איהו נמי לקרבן קאמ', אלא ש"מ דת"ק איירי לטומאה, וק' א"כ מדק'[א] משני לא כולי עלמא לקרבן א"כ ניפרוך אמאי הזכיר ר' אליעז' במילתיה קרבן, ע"כ. לא דכולי עלמא לקרבן — פי' דת"ק נמי קאמ' דשנים הראשונים בעי לקרבן אבל לטומאה לא בעיא (לקרבן), א"כ קש' לרבי' דניפרוך איקרי כאן מבשרו ולא מחמת אונסו, וי"ל דקרא דמבשרו מיירי לענין קרבן, וקש' לי אמאי לא תיר' הכי לעיל כי דייק על השנייה אילימ' לקר'[בן] אבל לטומאה לא איקרא כאן מבשרו. ברביעי אקשיה רחמנא לנקבה — הק' רש"י רביעי למאי את' אי לטומאה הא איטמי בשנייה ואי לקרבן הא מבי'[א] בשלישית, ותירץ לעניין סתירה.
<h2>דף לה:</h2>
ללובן ביצה המוזרת. פי' מפוזרת שאינו קשור ועב. לא אם אמרתם בנדה. [וק'] מאי קא פריך ב"ה הא מהדרי להו ב"ש שפיר, וי"ל דב"ה הוו כרעי האי סברתי דמשו' דיולדת ילפא מנדה דאיתקשו להדדי דכת' [ויקרא י"ב] כימי נדת דוות' תטמא וכת' [שם] וטמאה שבועים כנדתה. לב["ש] אצטריך. וק' פשיט' דלב"ש אצטריך, י"ל דלרב אצטריך לב"ה, דלא תימ' (דמעיין) [במעיין] אחד הוא ובשתי מעיינות פליגי, קמ"ל (במטמא) [דמטמא] לח דמעיין אחד הוא. דותה תטמא לרבות היולדת. דותה מיותר דמצי לכתוב תטמא וכתב דותה לרבות יולדת, ואגב יולדת נקט כולהו.
<h2>דף לו.</h2>
(ושוה) [ושוין] ברואה אחר דם טוהר דיה שעתה. וק' היאך אמר' דיה שעתה והא בכל ימי טוהר ליכ' ג' עונות, י"ל דאת' כת"ק דלא בעי ג' עונות, וע"ק למה לי טעמ' משום דרואה אחר דם (טהור) [טוהר] תיפוק לי משו' דהיא מניקה ודיה שעתה, י"ל דמיירי שמת בנה או גמלתה. ותטמ' מפקידה כו'. פי' כגון שבדק' ביום פ"א בשחרית ותטמא טהרות מלילה שלפניה, והכא ליכא לתרץ, דליכ' שהות וכגון שבדק' עצמה בתחילת הלילה, דא"כ פשיטא דדיה שעת'. הכ' ביולדת נקבה בזוב שבוע קמא פסק'. פי' הק'[ונטרס] אבל בזכ'[ר] לא מצי לומ' דזוב צריך שבעה טומאה לזכר וז' נקיים והא ליכ' לומ' דלא מצי' דהז' ימים היו נקיים אם לא פסקה בנתיים, ואם פסקה א"כ נסתם הטמא, ועוד אוקימנ' בשופעת וא"כ ליכ' ז' נקיים, וק' כיון דמוקי דלוי בשופעת ולא פסק' אפי' טבלה טמאה לב"ה דסבר כלוי דשני מעיינות וכי שפעה לא נסתם הטמ', ע"כ. הלכת' כרב לחומר' (וכהלל) [וכוותיה דלוי] לחומר', ואע"ג דאמרינ' [עירובין ז' ע"א] העושה כתרי חומרי דסתרן אהדדי עליו הכת' אומ' [קהלת ב'] הכסיל בחשך הולך, והכא איכ' תרי חומרי דסתרי אהדדי, דלרב שופעת מתוך פ' לאחר פ' טמאה, ואם עושים (כ"ה) [כלוי] טהורה היא, כיון דלא נסתם טהור, י"ל שאני הכא דמספקא לן.
<h2>דף לו:</h2>
לעיל, תשב [יש] לך ישיבה אחרת שהי' כזו ואיזו זו קושי בימי זיבה. וקש' כיון דמפקינן מהכא קושי בימי זבה א"כ גירס' הברית' טעות דמפיק לעיל מדמה מחמ' עצמה כו', י"ל דתשב אתי לגלויי אי מוקמינ' דמה הכת' בזיבה לטהר מקוש'[י] או דמה הכתו' בנדה לטהר קושי, וה"ק תשב יש לך אחרת שהיא כזו ואיזו זו זיבה כדגמר'[ת] דמה מחמת עצמה, אבל לקמן דמפקינן ליה (מונידת') [מכנדתה] ולא כזיבת', קשי', דא"כ מוחק הברית' דקא דריש ליה מדמה מחמת כו', ואין לומ' דאדמה קא סמיך, דהא מטהר הקרא בהדיה כנדתה ולא כזיבת'. ואימ' זו קושי בימי נדה. ונר' דקים ליה דתשב אינו מרבה אלא ישיב' אחת, ואינו מרבה (אלא) תרתי בקושי בימי זיבה וקושי(א) בימי נדה. כנדתה ולא כזיבת'. וק' וקר' דזובה דכת' בנדה למאי אתא דלא אתי לטהורי בולד שאין קושי(א) מטהר בנדה מדכת' בנד' ולא בזיבת' עד כאן, וע"ק דא"כ לא צריך ליכתו' כנדת' אלא שלא תאמ' גבי נדה דמה מחמת עצמה למה לן למכתב לכתו' דמה גבי זבה לומ' דמה מחמ' עצמה כו' ולא לכתו' דמה גבי זבה וא"כ לא אצטרי' לכתו' בנדתה צ"ע. אנא איסי בר יהודה דהוא איסי כו'. אדם אחד הוא שיש לו כל השמות. כי נח נפשיה דרב א"ל רב לרב איסי. פי' כי היה גוסס וקרו'[ב] למות.
<h2>דף לז.</h2>
(קמא) [קריו] יום אחד. וק' דהכא שמעינן מסברא ולעיל בריש פירקין [דלעיל, כ"ב ע"א] שמעינן מדרשא, י"ל דלא שמיע ליה הא. איבעיא להו מהו שתעלה. פי' אם ילדה בימים הראויים להיות זבה נקבה וצריכה למנות י"ד ימים והשבועים טהורים מדם מי הוו עולים לספירתה. אביי אמ' אינה סותרת [ואינה] (ו)עולה. פרש"י בתשובה וכ"ש דם לידה דימי טומאה, וטעמ' משום דגורם זיבה, וקש' היכי תמצא דלידה גורם זיבה, וי"ל כגון דראת' ב' ימים בי"א יום בלא קישוי והשלישי ילדה בלא קישוי וא"כ היא טמאה כיון דלא קישתה והלידה גורם לזיבה, ומהאי טעמא מתרצינן מה שמקשין העולם דהכא אמ' אביי דהלידה גורם לזיבה ובסמוך לעיל אמ' נקיטינן דאין קושי סותר בזיבה, וי"ל דלעיל קאמר אביי בקוש' והכ' קאמ' בלידה בלא קוש' כדפרש"י. אמ' רבא מנא אמינא לה. וק' וכי פליג אביי לקרא, ותיר' הוא סבר כיון דאיכ' תנא דפליג אברית' בפ' בא סמן [נ"ד ע"ב] איכא' למימ' דר' מרינוס פליג, ועו' הק' רש"י אמאי לא קאמ' מנא אמינ' לה מהאי [לעיל כ"ט ע"ב] דהאשה שיצת' מלאה ואותה ברית' סבר דאינ' עולה, ותיר' אי הוה מיתי לה הוה מוקי לה רבא כר' אליעז' כדמשני לקמן בשמעתין, התוספו' מאד האריכ' מפסקי' ומקושיו'.
<h2>דף לז:</h2>
(הא) [הכי] גרסי' שאין ראויין לזיבה. וה"פ ימי לידה שאינן ראויין לזיבה כגון כי ילדה בקושי אין ספירה ז' עולה מהן, ול"ג ואין, דא"כ משמ' דכל ימי לידה אין ראוין לזיבה, וזה ל"נ, דאדרבה כי ילדה בשופי בלא קושי מביאין אותה לידי זיבה, כ"נ למורי אבי שי'. אין הולד מטהר אלא אפילו ימים הראוים לספירת זבה. כגון שקישתה וראתה בז' ימים נקיים ועת' תהא סותרת וסופרת ז' ימים אחר הי"א יום והם נקראים ימי זיבה, דנהי דפת'[ח] נדותה מתחיל התם, מ"מ נמשכין הם אחר הזיבות, אבל אם מאריך הקושי אחר השבעה ימים אז היא טמאה.
<h2>דף לח.</h2>
אפילו בימי סתירת זיבה. פי' כשהי' רואה בז' נקיים ותהי סותרת וסופרת ז' ימים אחרים, ואם היא רואה עוד באות' ז' ימים ואפילו כולם אחר הי"א יום כולם מימי זיבות עד שתשפה, וכן כל ימיה, והקשה רש"י א"כ ההיא כל ימיה כמ' כן מימי זבה כמ' שפירשתי א"כ היכא תמצא בימי נדה נדה, ותיר' כגון שספרה ז' ימים נקיים שלא ראתה בהם או שפתה כו'. לעיל, הראויין להיות בהן זבה גדולה. ולמעט זבה קטנה. דמה ימים רבים. פי' ימים שנים רבים שלשה היינו ג' ימים, וקש' ואימ' ימים שנים רבים שנים, י"ל דרבים לא משמ' אלא חד' דא"כ לכתו' רב, דמשמ' הרבה, ש"מ דרבי' יום אחד הוא וימים היינו שלשה. ימי וכל ימי. פי' לקמן [ע"ג ע"א] מפקינ' זבה מניין דטמא מב' ימים דכת' [ויקרא ט"ו] ימי, ויום אחד מניין דכת' [כל] ימי. אין קושיא לנפלים. וקש' דבלא נפלים משכחת לה יותר מק"נ, כגון יהודה וחזקיה [לעיל כ"ז ע"א, וי"ל] לא מיירי שנתעברה מתאומים. יש רואה ק' יום. פי' בלא קושי, [וק'] והלא כל ימיה משכחת כגון [אחר] פ"א של נקבה הפילה נקבה אחרת למ' יום, י"ל דבתרי ולדות לא מיירי. אפילו בסוף ט' ילדה אין זו יולדת בזוב. פי' ואע"ג דכל חד' תשיעי בשופי הן מדם, וק' דא"כ משמע כי שפתה משניהם טהורה ורב חסדא אמ' לעיל טמאה, י"ל התם בשפת' מעת לעת והכא בשפתה כל חדש תשיעי. ש"מ (שיעורא) [שיפורא] גרים. פי' מדקאמ' דאפילו בסוף תשיעי ילדה, וק' ואימ' דסבר עיבורא גרים, ותשיעי לעיבורה איירי, י"ל דחדשה דקתני משמ' חדש של לבנה, ע"כ. איני והאמ' שמואל כו'. פי' וק' לשמואל עצמו מן דברי ר' יהודה, וקשי' אמאי לא משני דר' יהודה מיירי בנפלים ושמואל מיירי בבן קיימא, י"ל מדנקט (שמנים) [שמיני ותשיעי] ולא נקט ג' וד' מכלל דלא מיירי בנפלים. חסידים הראשונים. לא עבדו תקנ' גבי יולדת שבעה לפי דלא שכיחא, והק' רש"ם כי נמי ילדה ביום ו' או ביום ה' יחללו שבת בעבורה להכין מאכלה למחר מיום לידתה, ותי' אין לחוש כו'.
<h2>דף לח:</h2>
מיעוט ימי' שנים. וק' דבלא קרא דימים מוכחינן מלתקופות, שיש בב' תקופות ו' חדשים וב' ימים, שאין תקופה פחותה מצ"א יום ומחצה, י"ל דצריך ג' ימים לקלוט הזרע, א"כ אייתר יום אחד ללידתה ומיהו ביום אחד חיי.
המקשה בתוך שמנים. פרש"ם כגון שעברה (בתו') [בטוהר] וילדה נפל, ולא נהירא, דהא קתני ור' אל[י]עזר מטמא, וטעמיה הוי משום דסבר דהדם בא מחמת קושי, דאי בא מחמת עצמה אז היא טהורה דבימי טהרה היא, והיאך מטמא קושי והא אין קושי לנפלים, לכך פירש"י כגון יהודה וחזקיה כו'. ור' אל[י]עזר מטמ'. פ"ה בימי נדה היא טמא' אבל בימי זבה טהורה, ול"נ האי פי', דהא ר' אליעז' דריש בגמ' תשב ישיב' אחת לכולן, לכך פרש"ם פי' אחר. דיו לבא מן הדין כו'. וק' דבלא ק"ו יכול למפרך דכיון דדם קושי טהור כי קשת' בשמוני' אמאי טמא אטו מגרע גרעה משום דקשת' בימי טהור', ועכשיו אין לומ' דיו, ע"כ, וע"ק דבכל מקום היכ' דקאמ' דיו ת"ק הולך לחומרא והכ' ת"ק הולך לקולא, צ"ע. מקום שהקל בשופי שלאחר הולד דין שנקל בקושי שעמו. קושי שלאחר הולד היינו בשמונים של אחר הולד הראשון. פי' בק'[ונטרס] והש'[תא] ליכא למיפר' דיו דלעיל, דלא יליף ליה מקושי שלפני הולד אלא משופי של אחר הולד. אימ' בימי נדה נדה בימי זיבה. פי' הקו' לר' אליעזר פריך, וק' במתני' פ"ה דמזיבה היא טהורה אבל בימי נדה נדה, ופ"ה ר' משה בן ה"ר מאיר דבמתניתין רוצה לפרש שאם התחיל קשויה בימי זיבה טהורה היא לעול' ואם התחיל בימי נדותה טמאה לעולם כמסקנא דהכ' ושטה אחת לכלן, וניחא. והק' אמ"ש איך ילדה בימי זיבה בתוך ימי טוהר שאין זיבות אלא אחר נדות ומעולם לא הית' נדה ואין לומ' ימים הראויין להיות זבה אי לאו הוו ימי טוהר, דכי האי גונא לא אשכחן, צ"ע.
<h2>דף לט.</h2>
והיולדת מטמא מעת לעת. וק' היאך יולדת מטמא מעת לעת והא קודם הלידה היתה מעוברת ואמ' [לעיל ז' ע"א] דמעוברת דיה שעתה, י"ל דמיירי כגון שראתה ב' פע' בימי עבורה וסבר הא דאמ' מעוברת דיה שעתה בראיה ראשונה, אבל קשי' דמאי פריך, דילמ' דהא דאמ' אינה מטמאה מעת לעת בי"א הינו בראי' ראשונה אבל בראיה שנייה מטמאה מעת לעת (כדקרא) [כדקאמרינן], צ"ע. לומ' שאינה קובעת לה ווסת. פי' הקונ' לעניין שלא נאמ' דייה שעת', אלא מטמא מעת לעת, וק' דהא קתני במתניתין שהיא בחזקת טהרה, י"ל דמתניתין קאי לאידך שאם לא בדק' יהי' טהורה.
<h2>דף לט:</h2>
וקסבר רב פפא כ"ב מכ"ב מנינן. פי' ראת' ביום כ"ב מן פתח נדותה, ואותה ראיה שראתה לכ"ב מתחיל נדות פעם אחרת והוא ד' ימים בימים הראויין להיות נדה אם היתה רואה ביום י"ט, ועכשיו שלא ראתה בי"ט מן ראיה ראשונה עד כ"ב מן ראייה ראשונה א"כ מתחיל פתח נדותה ביום כ"ב, ועתה מדלגה וראתה ליום כ"ז מראי' ראשונה דהיינו ה' ימים מן ראייה כ"ב וביום כ"ב מתחיל פתח נדותה פע[ם] אחרת כיון שלא ראתה בי"ט כדינה, וקסב' (רבא) [רב פפא] כשתמנה פעם אחרת כ"ב לקבוע וסתה תמנה מן הכ"ב דהיינו י"ז מן כ"ז, ומסיים בימי זיבות (ב') [י'] ימים וחייש, א"כ נפקינן דחייש בימי זיבה, אבל לא מצינו הכ"ב שנמנת מן הכ"ז שהיה פתח נדותה, דא"כ (מן) מסיימות ד' ימים בימי' הראויות להיות נדה. כדמעיק' נקטיה. פי' עכשיו שהטילה ביום ו' מי נימא דהיא חוזרת למנהג הראשון (לימ') [לרמיא] יומא ולכבוש יומא, א"כ כי הטילה ליום ו' א"כ צריכה עדיין להטיל ביום ז' ולעמוד ביום א', שכשהתחילה להטי' ביום א' ולעמוד יום ב', א"כ צריכה להטיל ב' ימים יום ו' ויום ז' שתעמוד ביום א', וזה אי אפשר לעשות להטיל ב' ימים זה אחר זה שלא היה מנהגם כן אלא להטיל יום [אחד], אלא על כורחיך כדלקמ' נקטיה. וא"כ צריכ' לעמוד ביום ז' וביום א' [להטיל], הכי נמי נימ' האי אשה כשהיא חוזרת לוסתה למנות כ"ב שיני שתמנה כדלקמ' מראית דילוג שהיה בכ"ז ולא מראיית כ"ב דמעיקרא, וכשתמנה יום כ"ב מכ"ז בימי נדה היא ולהכי חיישינן, אבל לעולם אימ' לך דבימי זבה לא חייש'. אלא הא דאמ' ריש לקיש. בין ריש לקי' ובין ר' יוחנן מודו דקוב'[עת] ווסת בימי זבת', וקא מיפלגי (בדשמואל) [אדשמואל] דאמ' לעיל אין קובע' ווסת בזיבתה, והשת' לשמוא' לא מבעיא בימי זיבה ממש דאינ' קובע' אלא אפילו בימי' הראויין לזיבה אינה קובעת, ולר' יוחנן ולרי' לקי' קובעת אפלו בימי זיבה ממש, דבהכי איירי הכא דדומיא דתוך ימי נדה, וקימ' לן כר' יוחנן. אלמא מריש ירחא מנינן. ואע"ג דלא (ידע) [חזאי] בריש ירחא אלא בהי' שלאחריו, מ"מ חשיב אותו יום ה' אחרון תוך ימי נדותה, אע"ג דהוי פתח נדותה ולא תוך נדותה כי לא חזא בריש ירחא, מ"מ קא חשיב ליה תוך נדותה דחשבינן ליה כדמעיקרא כמו שהיתה רגילה לראות בריש ירחא פתח נדות' אע"ג דלא חזא, דאזיל בתר מעיקרא, דאי חשבינן ליה כדלקמיה א"כ אותו יום ה' אחרון לא הוי תוך נדותה אלא פתח נדותה כי לא חזא בריש ירחא, אלא ש"מ כדמעיק' נקטה, והכי נימא לעיל, ומשני לא כן א"ר יוחנן אלא כך אמ' ר' יוחנן דקובעת ווסת בימי נדותה, כגון דחזאי בריש ירחא ובריש ירחא כו', והשת' הוי ראייה אחרונ' תוך ימי נדות' שראת' לה' ימים מראייה שלישית, ואימ' דלעולם קבע' ווסתה לראות בימי [נדותה] וניזל בתר הראייה שראת' בכ"ה שלישי וכי הדר ראתה בר"ח אחרון קבעה וסתה לראות בר"ח, וה(י)א דראת' בכ"ה, (ימים) [דמים] יתירי ניתוספו בה, אלמ' מדקרי ראייה רביעית תוך ימי נדה דמנינן כדלקמי' אחר ראייה כ"ה, א"כ כי הדר ראה בר"ח של אחריו הוי תוך ימי נדה דאי כדמעי'[קרא] נקטה שראה תמיד בר"ח עכשיו אינ' היא תוך ימי נדה, אלא ע"כ כדלקמיה נקטה, [ול]הכי מנינן הכ"ב מן הכ"ז והשת' היא בימי נדה אבל ימי זבה לא חיישינ'.
<h2>דף מ.</h2>
יוצא דופן, ובולע התרומה. פי' דאי יצא הקרי א"כ אוכל תרומה בטומ' הגוף וחייב מית' דכת' [ויקרא כ"ב] ומתו בו כי יחללוהו. ור' שמעון מאי טעמ'. וק' למה בעי טעמ' דר' שמעון, כיון דבעי לעיל טעמ' דרבנן, א"כ מיסתבר טפי טעמא דר' שמעון, י"ל מ"מ מיסתבר טפי הקרא דתזריע כרבנן ולכך בעי טעמא דר' שמעון. דסד"א זכר ונקבה כת' זכר וודאי ולא טומטום. וק' והא לעיל בהמפלת [כ"ח ע"ב] לא אמרינן דזכר ונקבה ממעט טומטום אלא משום דאיכא ה"י דהזכר דמרבי, והכ'[א] ליכ' ריבוי והיכי ס"ד לומ' דהוי מיעוט, י"ל דהכ' נמי איכ' רבוי אחריני דכת' [שם י"ב] לבן או לבת ובמלאות ימי טהרה לבן או לבת. ור' שמע' נפקא ליה מבר ליואי. וק' למה צריך לומ' נפקא ליה, והא הוא [דאמר] דאפיל' ילדה כעין שהזריעה טמאה, וכ"ש טומטום, וי"ל הא דקאמ' כעין שהזריע' הינו כדי ליתן לה ימי טומא' אבל ליתן לה ימי טהרה לא יהבינן לה עד שישעיר. ת"ל זאת. פי' דהוי מיעוט, לומ' דמולד שלאחר מלאת יביא קרבן אחר. ומודה ר' שמעון לעני' קדשים שאין קדוש. פי' אינו קדוש קדושת גוף, אבל הוי כמ'[ו] קדם מום להקד' דמותר בגיזה ובעבודה, אבל כי קדם הקדש למום אסור בגיזה ובעבוד', דפסולי המוקדשי' שנפדו אסור בגיזה ובעבוד'. הרי אילו ג' מיעוטין. פי' הי"א דהעולה משמע עולה כשירה, והיינו עולה שיני, אבל עולה קמא אתיא לגופיה, ואין לומ' כאן דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וא"כ אתי לרבות ולא למעט, היכ' דלא ידעינן מאיזה תיבה ממעט הדבר.
<h2>דף מ:</h2>
והלן. פי' הק'[ונטרס] מאי טעמ' לן הדם כשר שהרי בבשר כשר, וק' היכי משכחת דרצפה פסול בלינה, י"ל דאיכ' פסול לינה ברצפה כגון דיש הפסק בין בהמה לרצפה, ועוד ראיתי בתו' דלן כשר בבשר מן התורה אשכחן כגון בשלמים שזמן אכילתן בשני ימים, ולפיכך לן בדם ובאמורין כשר שאם לנו אמורים (בדם) [ודם] ועלו למזב' לא ירדו, כך פי' הקו' בזבחים. את הרוב' והנרבע. פי' רש"י על פי עד אחד, דאי על פי שנים תיפוק לי ממשקה ישר', מן המותר לישראל, וקש' להר"ר מאיר דילמ' על פי עד אחד אם עלו לא ירדו, וקרא על פי שנים דאם עלו ירדו וקודם שנגמ' דינו דלא נפיק ממשקה ישר' מן המות' לישר', שהרי מותר לישר', ותירץ דע"כ קרא לא אתא לקודם שנגמ' דינו כו', ואמ"ש פי' דפרש"י ע"כ העביר'[ה] איסורו ולא הגמר דינו, דאי הגמ' דין אוסרו תיפוק ממשקה ישר', אלא פשיטה העבירה איסורו, א"כ מה על פי בעלי' או על פי עד אחד כמ'[ו] שתי עדים, למבין.
<h2>דף מא.</h2>
הואיל וחד מרבה אמדת. בדל"ת, לש'[ון] אמוד הדעת. בהוייתן קדושים. לשו' הוייה נקט, משום דמאשר יהיה לך נפקא [בכורות י"ד ע"ב] ולדות קדשים ליקרב, ופ"ה דל"ג בהוייתן קדושים, דמשמ' דקוד'[ם] שנולד הוי פסול כי יצא מדופן הוי פסול קודם ההויה, א"כ למה לי זאת למעט, פשיט' דאינו קדוש דהא מכי יצא מדופן הוי פסול קודם ההויה, ואדרבה ניחא יותר למעט כי היו קדושים ממעי אמן דהוי חדוש יותר. אלא אי אמרת דבכור [מפטר] רחם נפקא. פי' דאינו קדוש, וכיון דחולין הוא פשיט' דתרד ולמה לי וזאת, והק' רש"ם ואימ' דקרא דפטר רחם ממעט בהמה בכור דחולין וקרא זאת ממעט בכור מקדשים, ותיר' הא ליכא למימר הא קדשים אינו חייב בבכורה כו'. הכי נמי מסתברא. פי' דמיירי בקדש ולא בבכור. מן הבהמה להוציא הרובע ונרבע. פרש"ם דמיירי שהקדישו ואחר כך נרבעו, דאי נרבעו קודם הקדש לא חל עליה קדוש', וא"כ למה לי מזאת דתרד, וכן אתנן זונה מיירי לאחר שהקדישו, דאי קודם שהקדישו מאחר שנפסל אין הקדש חל עליו, והק' רש"ם היאך יכול לאוסרו בנעבד ומוקצ' לאחר שהוא קדוש, והא הוא לגבוה ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ותיר' דהכ' מיירי בקדשים קלים דהוי ממון בעלים, ועוד י"ל דהא דאמרינן אין אדם אוס' דבר ש"ש היינו בלא מעשה אבל הכא עושה מעשה, וע"ה [— ועוד הקשה] הכי מצי לאסור אתנן ומחיר לאחר הקדש והא אין אד' כו', ותי' מיירי כגון שנת'[ן] העובר שבמעיה בקדשים קלים וקסבר ולדות קדשים בהוייתן קדושים, א"כ כשהיו במעי אמן היה יכול לנותנן דאינו קדוש וחל עליו איסור אתנן, ועו' הק' א"כ דסבר בהויתן קדושים ולא קודם לכן א"כ חולין הם כיון דכבר נפסלו ממעי אמן ולמה לי זאת לומ' דתרד פשיטה כיו' דחולין הן, ותי' דלמ' (שם) קדושת הפה (שם) [חל] עליהן, ועוד הקש' א"כ משמ' דלא מצית למצא אתנן ומחיר אלא בעובר שנתנן במעי אמן ואמאי והא איכ' לאוקמינ' בבהמה שלמים וכר' יוסי הגלילי דאמ' ממון בעלים הוא ויכול לאוסרו ונותנו כמו שתרצנו, ותירץ הא לית' למימר, דגבי אתנן זונה כת' [דברים כ"ג] כל נדר ודרשינן מיניה [פסחים צ' ע"א] פרט לנד[ו]ר כבר, דדבר הנדור כבר אין איסור אתנן חל עליהו, ואי מוקי ליה כר' יוסי הגלילי ונתנו לאחר שהקדישו אינו אסור משום אתנן כיון דכבר היה קדוש ונדור, לכך צ"ל כמו שפירשתי, אבל ק' לרבי' כיון דנתנן במ[עי] אמן קודם הקדש דבהוית' מצית לאוקומ' [בקדשי קדשים]. ומן להוציא נוגח. מן יתורא דוי"ו קא דריש. פרט לנדמה. לעיל בברית' דקתני אתנן ומחיר כלאים הוה מצי למיתני נדמה, ובכלל כלאים הוו קצת דהוי כעין כלאים.
<h2>דף מא:</h2>
לדברי המטמא בדם מטהר באשה. והק' ר' יעקב אמאי פרש"י שיצא הדם ג' או ד' ימים קודם והא אפילו יצא עם הולד טמא דהא רבנן סברי דיוצא דופן אינו ולד. ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דא"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי. וק' דר' שמעון בן יוחי היינו ר' שמעון סתם, א"כ אף ריש לקיש מוד' להך דרשא דאיהו מטהר לעיל, וריש לקי' קאמ' לדברי המטהר בדם מטהר באשה והיינו לר' שמעון דק', ופי' אמ"ש דריש לקי' סבר דמאן דמטהר באשה היינו לפי שאי' בא מן המקור אבל דם מכה הוא, אבל אי ידעינן בוודאי שבא מן המקור היה מטמ' ר' שמעון אף באשה, ולפי סברת ר' יוחנן אף דם המקור טהור כיון שלא יצא דרך ערות', ולא מצי ריש לקיש סבר הך דרשא, וע"ק מאי אשמעינן ריש לקי' דקאמ' לדברי המטהר בדם מטהר באשה, פשיט' למה יש לנו לטמאה, אלא ה"פ לדברי המט'[הר] בדם הינו טעמא לפי שמטהר באשה שדם מכה הוא ולדברי המטמא בדם הינו טעמא לפי שמטמא באשה שאי'[ת] ליה שבא מן המקור, אמ"ש.
אותו מקו' גלוי הוא אצל שרץ, קושי' היא, וכיון דגלוי הוא היאך קרי ליה בבשרה. ורחצו במים וטמאו עד הערב. האי קרא כת' גבי משמשת דכי שמש' עם בעלה היא טמאה לעניין תרומה אבל לא לבעלה. (אבל לפי) [אלא מפני שטומאת] בית הסתרים היא. פי' אלא בא הכת' ללמדינו שטמאה האש' בשביל הזרע שבפנימה דהינ' בית הסתרים, ואלמא שטמאה בפנים אע"ג שלא יצא לחוץ, וק' לר' שמעון דאמ' דיה כבועלה, ומשני כאן במשמשת כאן בפולטת. וק' וכי לא ידע המקשה האי תירוץ, וע"ק דמדפריך ממשמשת לפולטת א"כ סבר דהכל חד, א"כ לרבנן נמי מצי פריך דלמה לי קרא לדידיה במשמשת הקרא דורחצו, והא יכול למוכח מקרא דפולטת דהיינו יהיה, כיון דהכל חד, וי"ל הקושי' ראשונה אינה כלום, דהמקשה סבר דמשמשת אינה טמאה אלא מטעם פולטת, דכי שמשה אז וודאי פלטה ולכך פרי' שפיר, והקשי' שנייה אינה כלום, דנראה להחמי'[יר] יותר במשמשת מפולטת ולכך לא מפי'[ק] שניהם מקרא אחד, ומשני כשטבלה לשמושה. פי' ר' שמעון איירי שטבלה לערב אחר התשמיש ולמחר פלטה, והשתא אינה טמאה בשביל תשמיש כיון שטבלה, ובשביל הפליטה שלמח'[ר] קאמ' ר' שמעון דיה כבועלה. והאמ' רבא משמשת אסורה כל הג' ימים לאכל בתרומה. דאי אפשר שלא פלטה קודם הטבילה, ואין הטבילה מועלת כלו' בכל הג' ימים, וא"כ ע"כ הא דקאמ' ר' שמעון דיה כבועלה מיירי לאחר הג' ימים, ואחר הג' היא טהורה אפילו [פלטה] כיון דמסרחת, ומשני לעולם ר' שמעון קאמ' שהטבילה בתוך הג' ימים, כגון שהטבילוה במטה. שלא זזה ממקומ' קודם הטבילה, א"כ מסתמא לא פלטה קוד' הטבילה, ולאחר הטבילה פלטה מעט ובה'[אי] מעט אמ' ר' שמעון דייה כבועלה. בהדי דאזלה שדייותה. פי' כי הלכה ברגלה ביום ראשון נמי השליכה כל הזרע לחוץ ויכולה לטבול ביום ראשון או בשיני ואמאי צריכה להמתין ג' ימים.
<h2>דף מב.</h2>
חיישי' מבע' ליה. דמשמ' ספק, ואמ' קאמ' רבא אי איפשר שלא תפליט דמשמע ודאי. ורבא אקרא קאי. פי' לפי דהקרא קשיא לרבא דקרא דורחצו משמ' דיכולה לטבול לערב ולרבא אין מועיל טבילה כל ג' ימים, מאד האריכו התוס' בשמעתא. אבעלי קריים בסיני. וק' אמאי מזהיר להו רחמנא כל הג' ימים אל תגשו א"א [שמות י"ט], והלא בעל קרי לא מטמא אלא טומאת ערב, י"ל נקט ג' ימים משום פליטה דלג' ימים ראוי להזריע. דהא זבין ומצורעים כו'. וק' והא בסיני לא נצטוו על זבין ומצורע', י"ל מ"מ היה עתי' הק' להחמיר בהן יותר מקרי.
לא צריכה שירדה לטבול מטומאה [לטהרה ונעקר ממנה דם] בירידה טמא. פי' דבירידה נעקר הדם ובא לבית החיצו' וטמאה משום דנגעה לטפת הדם והטפ' טמאה, ואם הדם שוהה שם ב' ימים או ג' טמא' משום שנגעה לדם, עד הערב, ולכך פי' הק'[ונטרס] דשהא שם [יום או] ב' ימים, דאי יצתה מיד טמאה משום שנגעה לדם ביציאתו ולא משום שהוא בפנים לה. טומאה בלועה היא. והק' רש"י והאמר' לעיל [מ' ע"א] דכל הנשים מטמאות בבית החיצון ואע"ג דהוי טומאה בלועה, ותירץ התם טע' הוי משום רואה ולכך טמא בבלוע אבל יולדת טמאה משום מגע וא"כ תיקשי טומ' בלועה היא, ועוד הק' ואימ' גבי יולדת דכי נעקר הדם בירידה דטמאה משום רואה ומטמא טומאה בלועה, ותיר' הראיה היה אתמל כי שהה [ב' או] ג' ימים ומשום ראיה דאתמול כו', וק' דלאביי דאמ' לקמן דאותו מקום בלוע הוא ניחא אבל לרבא דאמ' בית הסתרים הוא קשיא, ע"כ.
<h2>דף מב:</h2>
כגון שהוצא (ודור) [ולד] ראשו חוץ לפרוזדור. אבל בפרוז' עצמו טהור, וק' דאמ' (בהמפלת) [בכל היד, י"ז ע"ב] דבפרוזד' ספיקו טמא, וי"ל התם מיירי בדם והכ' בולד, ופי' רש"י דפריך התם [חולין ע"ב ע"א] אי הכי חיה נמי, ומשני [שמא] (בש)הוציא ראשו חוץ לפרוז', וק' לישייליה לחיה אם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור, י"ל דחיה טרודה בולד ולא ידעה, וק' היכי מצינן למול בשבת ניחו[ש] שמא הוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור מערב שבת ונמצא מחלל שבת, י"ל אם יצא מערב שבת היה מרגישה. איב' להו אותו מקום בלוע' הוי או בית הסתר' הוי. וק' ולימ' נפק' מינה גבי יולדת לטמא דמה שנעקר ממנה בירידתה, דאי בלועה היא טהורה עד שיצא לחוץ ואי בית הסתרים הוי מטמא במשא, ופי' אמ"ש דאפי' הוי בית הסתרים אינו מטמא במשא דא"כ יהיו כל הנשים טמאות מטעם הדם שבמקור שאף הוא נקר' בית הסתרים דה"פ רשב"ם דבעי אף מן המקור, וכן מוכיח ברית' דמייתי רבא, ולעיל דפריך טומאה בלועה, ה"ה דמצי פריך בית הסתרים היא, אלא ה"פ בטומא' בלועה שאינו מטמא כלל. יצתה זו שטמאה [קודם] שיאכלנה. פרשב"ם מדקאמ' לא מטמאה בבית הבליעה אלמ' דבלוע הוי, דאי בית הסתרים הוי תיטמא מיהא במשא, וק' לרבא היכי תוקים האי ברית', תיטמ' במשא כיון דקאמ' דבית הסתרים הוי, י"ל (דאדרבה) [דרבא] יאמר דאילו במשא ליכ' דמיירי שבית הבליעה רחב מאד ומיד שנכנס בגרון נופל במעיו ואינה נוש' כלום, וע"ק מאי פריך ותיתי מק"ו והלא כבר ממעט ליה מקרא דקאמ' יצתה זו, [י"ל דלאו מיעוטא הוא אלא ר"ל] שאין הקרא מיירי בנבלת בהמה טמאה, דהכי בעא יכול תהא נבלה בהמה טמאה מקרא ואמ' יצתה זו שאין הקרא מיירי ממנה, ופריך נהי דאין הקרא מיירי מ"מ תיתי מק"ו. מה אוכל בכזית אף נוגע. וק' דע"כ הקרא לא אתי בשביל נוגע, דבקרא כתי' כבו'[ס] בגדים א"כ אתי לומ' לנושא דבעינן שיעור אכילה דהנושא צריך כבוס בגדים, אבל הנוגע לא בעי כבוס בגדים א"כ לא אתי לנוגע, י"ל דע"כ הקרא אתי לנוגע דאי אתי לנושא לא ליכתו' בקרא דנושא אלא אוכל ונילף נושא מאוכל דאוכל הוא נושא אותו בפיו, ומיהו תימ' למה כתי' כבוס בגדים באוכל אי משום נושא הלא כת' בנושא כבוס בגדים ואי משום נוגע לא בעי כבוס בגדים, י"ל שלא תאמר אוכל ממש טמ' טומאת מגע וכי ממעט אוכל מטומא' היינו דוקא מטומ' משא.
<h2>דף מג.</h2>
והסיט בו הזב. היסט אינו לשון משא, ונושא דה[ו]א טמא מטעם משא ולא מטעם היסט, אלא היסט לש'[ון] הגבהה שמגביה, ופרש"י במסכ' שבת בפר' ר' עקיבא [פ"ג ע"א] הסיט קרי כשהטמא (נישא מטהור ומשא כשהטמא נושא הטהור) [נושא הטהור ומשא כשהטהור נושא את הטמא] מאי טעמא. פי' ראשון דקאי לרישא, ופי' אחרון דקאי לסיפא. וידיו לא שטף. ע"כ האי ידיו קאי לנוגע, דאי לדידי' אתי, אפריך וידיו לא שטף הא שטף טהור בתמיה והא טבילה בעי, ולבסוף פרש"י פי' ולא נהירא, דלמה נקט הסיט הוה ליה לומ' נוגע, ועוד היכי מפיק מהכ' הסיט, וק' מאי פי' ועוד הלא להאי פיר' איירי במגע ולא בהיסט, ונ' למו' אבי שי' דה"פ ועוד ואפילו תימ' דנקט בהסיט לאוכחי מהכא היסט דלעולם ידע דהקר' לא איירי אלא בהיסט מ"מ קשי' היאך מוכח מקרא כי הטהור נושא הטמא דלא כתי' אשר יגע בזב והקרא לא משמ' אלא כי הטמא נושא הטהור. למימר' דהיסט ונגיעה (כידה) [כידיו]. פי' הקונט' מהכא ילפינן אכל נגיעות (ומגע) [דמגע] בי' הסתרי' דאינו מטמא במשא, וק' דהא אמ' דבי' הסתר' מטמ' במש', צ"ע. אזרוע לא מזריע הא טמויי טמא. פי' אפי' בלא הרגשה דאי לאו הכי היינו לישנ' קמא. זבה שנעק' מימי רגלה. פי' רש"י בתשובה דלהכי בענן בזבה לא בזב לפי שהאשה מתעגלת כל מימי רגליה בבת אחת לפתחה, מה שאין באיש.
<h2>דף מג:</h2>
את זובו תלת. למאן דדריש אתים חשיב את למניין גבי והז' את זובו לעיל בפ' בנות כותים [ל"ה ע"א], והכא לא דריש ליה תלמודא, וכי בעי בסמוך ור' ישמעאל מנינא מנא ליה, הוה מצי לומ' דדריש אתים. עד שיצא מבשרו. ולעיל בפ' בנות כותים [שם] דריש מבשרו ולא מחמת אונסו, ותרויה' שמעינן מבשרו, וק' למה לי מבשרו פשיט' דאינו מטמא מבפנים כבחוץ כיון דלא כת' (בבשרה) [בבשרו], דלא גמרינן זב מזבה כדאמ' ברי'[ש] בנות כותים [ל"ב ע"ב] דאיכא קרא לרבות זב וזבה כו'. חומר בשכבת זרע משרץ. וק' אמאי לא קאמ' חומר ששכבת זרע סותר מה שאינו בשרץ, ופי' אמ"ש דלאו היינו חומר שכבת [זרע] אלא לפי שאי איפשר בלא צחצוחי זיבה כדאמרינ' בהמפלת [כ"ב ע"א], וע"ק אמאי לא קאמ' חומ' בשכבת זרע שמטמ' בפנים כבחוץ מה שאין כן בשרץ, ופיר' אמ"ש דלאו היינו חומ' דשכבת זרע אלא חומרא דאשה, ותדע דבאיש אינו טמא בפנים, וע"ק אמאי לא קאמ' חומ' בשרץ שמטמא לעולם מה שאין כן בשכבת זרע שאינו מטמא אחר ג' ימים לפי שמסריח, ופי' אמ"ש דלאחר ג' ימים אינו קרוי שכב' זרע שאז אינו ראוי להזריע שמסריח, ודכותה בנבלה מסרחת אינה מטמאה וה"ה שרץ יבש. ת"ל או איש. וק' למה מוכח מאו איש דכת' בשרץ תיפוק לי מוהבגד אשר יהיה עליו שכבת זרע טמא אל[מ]א מדטמא הבגד דמטמא במגע, י"ל להכי יליף משרץ משום דיליף נוגע מנוגע ולא יליף משכב' זרע דהוי(נן) נוגע מרואה.
<h2>דף מד.</h2>
ומטמא בנגעים דכת' אדם. וק' למה צריך קרא לרבויי קטן בנגעים ובטמא מת יותר מזוקק ליבם ומאחרים, י"ל דבנגעים כת' [ויקרא י"ג] איש או אשה אשר יהיה בו נגע, ובטמא מת כת' [במדבר י"ט] איש אשר יטמא ולא יתחטא, וממעט קטן, אבל באחרים לא כת' איש. פרט למעוב'. והא דאמ'[רינן] [יבמות ל"ה ע"ב] אין לו עיין עליו, ה"ק עיין עליו שהעב' בן קיימא ולא נפל. בכהן שיש לו שתי נשים. וק' כיון דכל עיקרו הוי לאפוקי מר' יוסי הוה מצי לומ' בכהן לו אשה אחת גרושה ואין לו בנים הימנה, והשתא כיון דאין לו בני' העבדים יהיו לאחי אביו, ויש לו בן יום אחד דדוקא בן יום אחד פוסל העבדים, אבל מעוברת לא (פסולם) [פוסלם], דאין לו זכייה במעי אמו, א"כ הן אוכלין בשביל משפחתו מאביו דראויין ליורשו והן כהנים כשירים, ולאפוקי מר' יוסי, ע"כ.
<h2>דף מד:</h2>
ופרכס תלתא פרכוסי. וק' א"כ משמ' דהיא מתה תחלה, א"כ היכי תמצא בן פקועה להיות חי וגדול דאמ'[רינן] [חולין ע"ה ע"ב] דבן פקועה אסור לאכל לכתחלה משחיטת [אמו] משום מראי' העיין מדרבנן, יש לומ' כי אמרי' דהיא מתה תחילה ה"מ כי שחטוה נותנין קיסם בפיה שתהא פתוח והולד חי והיא מתה, אבל כי מתה על ידי מלאך המות אז הולד מת קודם. שממעט חלק בכורה. פי' הקו'[נטרס] לסוף פירושו אבל עובר אינו ממעט, פי' דכי יולד העבר אז הבכור נוטל ד' זהובי' והפשוטים נוטלים ב' זהובים בין שניהם, אבל כי ימות העובר אז אין הבכור נוטל פי שנים בירושת העובר אלא בירושת אביו וא"כ יחלקו הירושה של עובר בין שניהם ואז יש לבכור ג' זהובים מחלקו ומחצי הירושה וג' רבעי זהובים מן הפשו' הא כי נוטל פי שנים מן הפשוט חי אז נוטל ד' זהובים רביע פחות. כל ששהא ל' יום ברור שאינו נפל. פי' דבעי שיהא חי אחר שיצא ממעי אמו ל' יום, וזה אינו אלא בן יום אחד כשמת אז הוא נפל ואם כן שלא שהא אז הוא ספק ואין מתאבלין על ספק אלא כשהוא בר קיימ', וכן פסק שאין מתאבלין על תינוק פחו' מל' אלא א"כ ידעינן בוודאי שכלו לו חדשיו, כגון שבא עליה סמוך לטבילתה והלך לו ולא בא אליה עד סוף העבור.
וחייבין עליה משום אשת איש. וק' הא פשיט' כיון דמתקדשת בביאה, י"ל דה"א דמתק'[דשת] ליורשה בלבד, קמ"ל, וע"ק כיון דבא עליה יבם קנאה פשיט' דחייבין עליה משום אשת איש מדאוריית'. בא עליה אחד מן העריות כו'. וק' פשיט' כיון דמתקדש', י"ל דבא עליה מיירי אפילו בהמה שרבעה דסקלינן הבהמה.
<h2>דף מה.</h2>
או דילמ' איתצודי. לש'[ון] צידה, כלומ' מי לימ' דכי בעל בג' שני' אינו מוצא דם בתולים אלא אחר ג', וזהו א"א שבא עליה בתוך ג'. אי אמרת מיזל אזלי הוו דם בתולים כו'. י"ל אידי דנקט לעיל ובא עליה אחר ג'. אשה בכמה ניסת. ויהי ראויה לביאה וביאתה ביאה. אמ' לה בת י"ג שנה ויום אחד. פי' אז היא מתעברת ויולדת, אבל היא מתעברת בלא לידה כשהיא בת י"ב שנים ויום אחד כדאמ' ר' לקמן [בע"ב] דאז היא גדולה ונדריה קיימין. מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל. פרש"י (שמתעובר) [שמתעברת] מתאומים ואז אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת. מה אני לכהונה. ומיירי שנבעלה לפסול לה.
<h2>דף מה:</h2>
סד"א בודקין לעולם. ומתניתין דקתני לאחר הזמן נדריו קיימין מ"מ, היינו היכא דחריפא בנדרים, אמ"ש. והיכא דחזינן דחריפא ליבדקא באחת עשרה. ומתניתי' דקתני קודם כו' אין נדרן נדר, היינו היכא דלא חריפא, אמ"ש. שהתינוק מצוי בבית רבו. ואפילו אין לו רב, רגיל לצאת עם בני אדם. וזאת לפנים בישר'. נראה להרב מניקול כי בישר' בגימ' רב ור' חנינא. הא תוך זמן כלפני זמן. פי' הק'[ונטרס] דסד"א דהך בבא מיותר כדפריך לו לעיל, והוא לא סבר התירוץ דמשני לעיל הני מילי היכא דלא אמרי כו', וק' ואימ' מאי פריך, ואימ' דר' יוחנן סבר כמאן דאמר לקמן פ' בא סמן [מ"ח ע"ב] תוך הפירק כלאחר הפרק ופרש"י דתוך הפרק היינו תוך זמן, ע"כ. רב המנונא מגופיה דמתנית' דייק כו' עד הא תוך זמן כלפני זמן. וק' מאי פריך, מתניתין בנדרים קאמ', ובנדרים מודו דלאו כלפני זמן דמיא ולאו כלאחר זמן דמיא, וי"ל דמאן דאמ' תוך זמן כלאחר זמן אפיל' בנדרים הוי כלאחר זמן ואין נדריו נדבקין דאיש מיקרי, וכי קאמ' מתנית' דנדריו נבדקין, היינו היכא דלא הביא שתי שערות, ולעיל פליגי בכל עונשים בין עונש דנדרין בין שאר עונשין היכא שהביא ב' שערות, ורב הונא דאמ' לקמן [מ"ו ע"א] הקדיש ואכל לוקה, אית ליה אע"ג דבשאר עונשין לא לקי, לטעמיה דתוך זמן כלפני זמן או שלא הבי' סימני', הכא לקי משום בל יחל, מפי אמ"ש. לעיל אי דלא אייתי ב' שערות קטן הוא. וק' ולוקמ' בסתמא דרב[א] דאמ' קטנה שהגיע לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנים, וי"ל דלא קאמ' רב[א] אלא היכ' דליכ' ריעותה אבל הכ' איכא ריעות' שאינו יודע להפלות, כך פי' הר"ב.
<h2>דף מו.</h2>
מה ת"ל איש. פי' כיון דיפליא משמע שיודע להפלות א"כ פשיט' דאיש יש בו נדרים ומה ת"ל איש. תיובתא. לר' יוחנן, היכא דפריך ממתניתי' שייך לומ' תיובתא, שצרי' לחזור, אבל היכא דפריך מאמורא או מסברא ולא ידע לתרוצי שייך לומ' קשיא, ואפי' הכי לא הדר ביה, דאיהו לא ידע לתרוצי אבל אחריני יודע לתרוצי, רש"ם. מאי לאו תנאי היא דמר סבר תוך זמן כלאחר זמן. כי להכי קאמר עד י"ב שנים ויום אחד שומא, הא י"ג סימן, ולפי זה [קשה] האי יום אחר י"ב הרי הוא בכלל י"ג ואמ' הוי שומא, וצ"ל דאית ליה עד ולא עד בכלל, דאי סבר תוך זמן כלפני זמן ועד ועד בכלל הוה לו לומ' מבן ט' שנים ויום אחד עד י"ג שומא, אמ"ש. כי קאמ' רב[א] חזקה למיאון. וק' א"כ תרי מילתי' דרב[א] למה ליה דאמ' לעיל כל י"ב ממאנת מכאן ואילך אינה ממאנת, וי"ל דהא דאמ' חזקה הביאה סימנין, אפילו להקל בדרבנן, כגון בת ישר' שנישאת לכהן שתאכל בתרומה ולא גזרינן אטו תרומה דאוריתא. חיישינן שמא נשרו. ומיירי כגון שנתפשטו הגומות דלא ידעינן ולא יכול' אנו לבדוק בגומות, וליכא למימר דניזל בתר רוב (שנים) [נשים] ורוב נשים אינן נושר', דמחצה נושרות ומחצ' אינן נושרות וליכ' רוב, וע"ק אמאי ניחוש לנשרו והא אמרינ' לעיל דתוך זמן כלפני זמן, וי"ל דשערות ניכרות אם קודם זמן אם לאחר זמן ולכך חיישינן, ודוקא כשבעל חיישינן. מתיב רב הונא לסיועה כו'. פי' מתיב למאן דאמ' תוך זמן כלפני זמן לעונשין, וסייעתיה דרב הונא.
<h2>דף מו:</h2>
ואי מופלא סמוך לאיש דאוריתא מילקא נמי לילקי. וקש' דמשמ' פשיטות' דלילקי והא כל התנאים דלעיל סברי לנדרים דאוריתא ואפילו הכי פליגי בעונשים, וע"ק דאמר לקמן אי דאוריתא קטן אוכל נבלות [הוא] ואין ב"ד מצוים להפרישו, ומאי קאמ' אדרבה אי הוי דאוריתא הוי לקי, ופי' אמ"ש הכי פריך, כיון דמשנית לאיסור בל יחל א"כ אסבירא לך דאפילו שאכל הקדישו לא לקי לפי שאין אתה רוצה לחלק בינו לבין אחר ולפי סברתך שאין חילוק בינו לאחר אי מופלא סמוך לאיש דאורית' מילקא נמי לילקי הוא עצמו כקטן כגדול ואי דרבנן כו'. אלא הכא במאי עסיקינן שהקדיש הוא ואכלו אחרים. ולא תשני לאסור בל יחל אלא מלקות מרבי הוא לאחר, ולדידי' לא, דלאו בר עונשין הוא, ומה שפרש"י אי מופלא סמוך לאיש דאורית' מכי יפליא אם נדרו נדר מילקא נמי לילקי דהא כל נדרו נדר קאי עליה בבל יחל, פי' אמ"ש כיון דנדרו נדר ואית' ביה איסור דבל יחל אית ביה מלקות נמי שהאיסור גורם למלקות, וה"ק אי מופל' סמו' לאיש דאורית' שלא לאכל מה שהקדיש מילקא נמי לילקי, ואי דרבנן כלומ' שאינו אסור לאכול הקדיש' מדאורייתא אלא מדרבנן, מנא ליה, אמ"ש. כל הנודרת. פי' כל אשה שיש לה בעל כשנדרה, וזאת היה לה בעל. אי אמ' בשלמ' מופלא סמוך לאיש דאוריתא. וק' אדמותי'[ב] לרב כהנא מדר' יוסי ליסייעי' מר' יהודה, וי"ל דאיכא לומ' דוקא להקל לומ' דיכול לתקן (אבל) להא לא חשבו ר' יהודה לגדול אבל לחומ'[רא] שתה'[א] הקדישו הקדש הוי כגדול.
<h2>דף מז.</h2>
איזהו סימנא. פ"ה אצמל דמתני' קאי, וק' הא לא איפשר דהא כולהו תנאי דמפרשי שיעור בגמרא לאו מפר' שיעור דמתניתי', ועוד דר' יוסי נמי אמ' שיעור אחר בגמרא. הרי שיעלה הקמט תחת הדד. פי' (שיסדיר דדיה) [שתחזיר ידיה] לאחורי גביה ונראית קמט תחת הדד. מסר להו לערבאי. פי' מסר שפחותיו הכנענים לערביים גוים ואינו חושש לביישן, ואומ' להן הזהרו שלא יכשלו בהם ישר'.
<h2>דף מז:</h2>
איזהו חצר. פי' רש"י שחצר קובעת למעשר, היינ' מדרבנן, דמדאורייתא אינו חייב עד שיראה פני הבית. אחד פותח ואחד נועל. פי' שבאחד פתח נכנסין ובאחד יוצאים אז דמי לרשו' הרבים. בת עשרים יביאו ראייה. פי' קרובי', (והוא) [ואי] גרסינן תביא, היא עצמה, ואי גרסינ' יביא, הבעל אם רוצה לישא (בתה) [אמה] או אחו'[תה]. אחד לי בן תשע ואחד לי בן עשרים. שניהם יש להם דין אחד, פי' דעשו ביאת קטן כמאמר בגדול כדלעיל [מ"ה ע"א]. בכוליה פירקין מעת לעת. פי' דאם נולד ביום ראשון מניסן לא אמ' כשיבא תשרי נשלם השנה אלא עד שיבא ניסן אחר ויום אחד יותר להיות שלם היום מעת לעת. כבש בן שנתו. וק' למאן דאמ' בתר מניין העולם אזלינן איך תמצא שיהיה תמיד קרב בראש השנה דהוא אמ' יום אחד בשנה חשוב שנה ובענן שיהיה התמי' מכבש בן שנה, ואם נולד ביום ר"ה הוי ר"ה או קרוב מ"מ כשיבא ר"ה הוי שתי שני' ואם נולד ביום ר"ה הוי מחוסר זמן, צ"ע.
<h2>דף מח.</h2>
לערכין, וק' א"כ לא משכחת תנא, י"ל דסבר רב תנא ופליג.
בא סימן, מפני שאמרו איפשר לבא העלי'[ון] עד שלא בא התחתון. וק' למה הוזכר העליון כיון דלא סמכינן עליה כלל, י"ל דאיצטריך לעניין עונשין וקדושין.
<h2>דף מח:</h2>
(אי) אישתדו. פי' רש"י גדולות כל צורכן כשדים גמורות, ובערוך פי' אישתרו בריש, לש'[ון] שריר וקיים, כלומ' שנתקשו מחמת לחלוחית. באפקריסותו. פי' סודר שקו'[רין] קובדקיף. גדולה היא שלא תמאן. ולכך נאמנת, דמיירי שבאו עדים ואמרו שלא הביאה ב' שערות.
<h2>דף מט.</h2>
גיסטרא. שבר כלי חרס בלשו' יוני.
<h2>דף מט:</h2>
כופה אזני קדירה. פי' רש"י לא כן בודקין אותו דהוי קולא, וק' איך הוי קולא, אדרבה הוי חומרא, שאתה מבטלו מתורת כלי, צ"ע. אשר יֵשֵב עליו הזב. ישב משמ' מי שהוא מיוחד לישיבה.
תנינא חדא זימנא. וק' מאי קושי' והא הרבה איכ' במתניתין דקתני להו במקום אחר, כגון כל שחייב במעשר כו', וי"ל דעיקר הפירכא הוי מרב יהודה אמאי הוצרך רב יהודה לומ' לאתיי ממזר, לא הכא ולא התם.
כל הכשר לדון כשר להעיד. וקש' והרי אשה כשר' לדון דכת' [שופטים ד'] ודבורה היא שופטת ואינה כשיר' להעיד, וי"ל דה"ק כל איש הכש' לדון כו', אינמי הא דקאמ' היא שופטת הינו מלמדת.
<h2>דף נ.</h2>
ופסק הלכה, הלכה כרבנן דפליגי עליה דר' מאיר דלא מקשי ריבים לנגעים וסומא אפילו משתי עיניו כשר לדין דיני ממונות ופסול להעיד אפילו ממה שראה קודם שנסתמא.
<h2>דף נ:</h2>
בגוזל שנפל מן הרום. ברי"ש ומ"ם. תרנגול' שביבנה. פי' (אלמ') דאמרינן התם דמחשבה שחשב הגוי מחיים לא היה כלום אלא היה מחשב בשעה מיתתה סמוך לטומאה, והוי סייועה לר' יוחנן. ונבלת עוף טהור והחלב בכרכים אינן צריכין מחשבה. דאיכ' עם רב ואוכלים מרובין וסתמ' עומדת לאכילה, ומיירי בחלב שחוטה [טהורה] דאז איכא הרבה אוכלים, אבל חלב (נבילה) [טמאה] צריכה מחשבה דאינה עומ' לאכילה. ונבלת עוף טהור בכפרים צריכה מחשבה. פרשב"ם דל"ג הכא חלב, דהיכי דמי אי בחלב טמא אפי' הבשר נמי צריך מחשבה ופשיטא דהחלב צריך מחשבה, ואי בחלב בהמה טהורה א"כ מאי קאמ' אינה צריכ' הכשר, והלא צריכה הכשר דהא אינה מטמאה טומ' חמורה כמ' הבשר, וה'[קשה] רשב"ם אמאי לא פשיט' מהכא דמחשבה מחיים לא שמיה מחשבה, ותירץ דמצי לאוקומי' כגון שמרדה. גתו מאסתו ועשאתו כפר. וקש' ולימ' ליה רבנן, לעיל לק"ו דעבוד אם מטמ' טומאה חמורה שלא במחשבה [לא] יטמאו טומאה [קלה] שלא במחשבה, והלא כפרים יוכיחו דמטמא טומאה חמורה שלא במחשבה ובטומאה קלה בעי מחשב' אף אני אביא טומאה קלה, וי"ל דלעול' אית ליה לר' יוחנן גתו מאסתו ועשאתו כפר אבל פליג אהא דכפרים דסבר דלא בעי מחשבה, וע"ק דמאי קאמ' בסמוך אלא בכפרים מי איכא מ"ד דלא בעי מחשבה אין ר' יוחנן פליג, י"ל דהכי קאמ' לרבנן משמ' דוקא דנפל לגת אבל אם לא נפל לא וא"כ הך דכפרים אמאן תרמייה, ומ"מ ק' דדוחק הוא לומ' דמי איכ' כו' לא קאי אלא לרבנן, לכ'[ן] נ"ל דגוזל שנפל לגת לא מאיס מיד עד אחר ג' ימים ואפ'[ילו] הכי קאמ' רבנן דמהשת' בעי מחשבה ובהא פליג ר' יוחנן ואמ' ק"ו אם מטמא טומאה חמורה שלא במחשבה אע"פ שאם שהתה לא תהא ראויה לטומאה כלל שתהא מסרחת בג' ימים לא תטמא טומא' קלה כיון דהשתא לא ממאיס, ולא שייך כלל לומ' כפרים יוכיחו, דכפרים לא חזו אפילו בההיא שעתא, אבל (גדול) [גוזל] שנפל לגת חזי [עד] לאחר ג' ימים.
<h2>דף נא.</h2>
לאו כל דכן הוא ומה טומאה חמורה כו'. וק' מאי קאמ', והוא לא היה, ר"ל ר' יוחנן, [רוצה] לומ' כן, (אלמ') [אלא] היה ר"ל שיש לנו לטמאה שלא במחשבה בטומ' חמור' שאינה עוש' כיוצא בה, כלומר שאינה באה בקל שלא במחשבה, טומא' קלה שעושה כיוצא בה שבאה בקל אינו דין כו', ובספרים ישני' ל"ג קולא וחמורה, כל זה הועתק מש"א. חייב בפיאה ופטור מן המעשר. הק' רש"י לסוף פירושו היאך חייב בפיאה והלא אמר לעיל [נ' ע"א] ההפקר פטור מן הפיאה, ותיר' הינו הפקר גמור.
<h2>דף נא:</h2>
הקושט. קודא. חלתית. בלזורא. דנדנא. דיטיינא. יגדיל תורה ויאדיר. וק' השתא נמי דכת' תרויהו אימ' או האי או האי ואימ' דסנפיר טהור, וי"ל א"כ לימ' סנפיר ולא קשקשת ואנא ידענא דקשקשת טהור דאין קשקשת בלא סנפיר ומדכת' תרוייהו ש"מ סנפיר טמא, ש"א. ולבני מערבא בתר דסלקי תפלייהו מברכי. והינו לדידהו דאית להו תפילין כל היום, אבל בציצית מודו דאין מברכין אחריו, וק' א"כ אמאי קאמ' לאתויי ריחני לימ' לאתויי ציצית, ע"כ.
<h2>דף נב.</h2>
עד שיקיף זקן. הינו פי' האמה, ונקט זקן, דהוי לשו' נקייה ולא(מ') (לא) קאמ' פי האמה. ול"ג עד שירבה השחור על הלבן, דלא בענן שיהא (גדולות) [מרובות] כל כך אלא שיהיו נראות כדאמרי' בגמ'. וריבתה בכיה גדולה. לפי שר' ישמע' היה מהרוגי מלכות. שאפי' בנה מורכ' על כתפה ממאנת כו'. וק' א"כ מא' קאמ' יכשל בו זרעו, והא ר' ישמעא' קאמ' דיכול' למאן אפיל' בנה מורכ' ומאי מכשול איכ', וי"ל מצינו דחמות ממאנות וביבמות [ב' ע"ב] אמרינ' דלא איפשר, ש"א. נמנו וגמרו עד שתביא שתי שערות. פי' אלמ' דקתני עד שתביא שתי שערות יכולה למאן אבל יותר לא וק' לחבריה דרב כהנא. איכ' ביניהו שפחות. ולא קאמ' נמי אפר מקלה, דה"ק מתנית'[א] רב מלכיא ומן השמועות נמי יש מהן שרב מלכיא אמרן, א"כ יכול רב מלכיא לומ' אפר מקלה.
<h2>דף נב:</h2>
שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים. פרש"ם דבנגעים נמי שער דכת' ביה הינו שתי שערות, ושתי לא קאי לנגעים, דנגעים הוי לשון זכר.
<h2>דף נג.</h2>
כגון שבדקה עצמה. פי' ולא בדקה חלוקה עד יום (רביעי) [שלישי] ואז בדקה ומצתה כשני גריסין, והשת' איכ' לספוקי שמא ראתה אותו ב' גריסין בשני בין השמשות, א"כ נחלק הב' גריסין (לד') [לג'] ימים, דהבין השמשות הוי מקצת יום ומקצת לילה וא"כ ראתה ג' ימים רצופי' והוי זבה, ולרבנן אינה חוששת דלדידהו בין השמשות הוי לילה ואין בו ג' ימים רצופין, כי לא לבשה חלוקה כי אם ג' ימים ואין בג' ימים אלא [ב'] ראיות. אלא פשיט' דלא בדקה כר' יהודה ולא כר' יוסי. והשתא מצי למפרך מכלל דרבנן סברי לא חייש הא לא בדקה, אלא ניחא ליה למפרך מדידיה. אבל בדקה כר' יהודה ולא [כ]ר' יוסי לא חיישא אלמ' לר' ליליא הוא. וק' מנא לן דנידוק הכי אימ' אבל בדקה כר' יוסי ולא כר' יהודה לא חייש כיון דבדק' כר' יוסי אימ' ספיקא היא, וי"ל דמשמע ליה דוק' נראין לר' אבל לר' [יהודה בן אגרא] לא חייש. אימ' סיפא אבל בדקה כר' יהודה ולא כר' יוסי חייש'. לרבנן אפילו בדק' (לר') [כר'] יהודה, (ואמ' ליה) [ואין לומר] נימ' איפכ' אבל בדקה כר' יוסי ולא כר' יהודה חייש', דא"כ משמ' אבל רבנן סברי לא חייש', וכיון דלא בדקה כר' יהודה ואינהו סבור להו בי' השמשות דר' יהודה [ספיקא] ע"כ סביר' להו דחייש', דהיכי מצינו למימר [דלא] חייש כמ' לר' יהודה הא לר' יהודה נמי (לא) חייש כיון דבדק' כר' יוסי, דהא איהו אמ' בשמעתין דבי' השמשות דר' יוסי ספק, א"כ דר' יהודה בי' השמשות הוי יום דר' יוסי ליליא הוא, (והוא) [והוי] מצי למיפר' הא משמי' דר' קאמ', אלא עדיפא למפרך מדידיה אדידיה, וק' ואימ' דר' יהודה בן אגרה סבר בדק' כר' יהוד' ולא כר' יוסי לא חיישינן, וי"ל דע"כ ליכ' למימ' הכי דהא כמ' שאמ' ר' יהודה אינו חושש קאמ' ר' משמו של ר' יוסי חושש' ואי בדק' כר' יוסי ה[י]כי קאמ' ר' משמו חושש', וכן נמי י"ל בסמוך. בשלמ' בלא ר' לא קש'. דאי לאו דאמ' ר' אני שמעתי ממנו (הוא) [הוי] מוקמינן דר' יהודה בן אגרא כשבדק' (כר' יוסי ולא) כר' יהודה [ולא כר' יוסי], ש"א. פרשב"ם ועל לשון הנמחק יש להקשות, וק' מאי לשון הנמחק, י"ל דזה הלשון הנמח' דאיכ' בספרים שאף חכמים לא נחלקו אלא היכא דבדק בתרויהו, ועל זה יש להק' דע"כ לא פליגי היכא דבדק בתרויהו, דא"כ אפי' בג' גריסין יכולין לפלגי, ועוד היאך יאמ' ר' יהודה דחוששת כי בדק בתרויהו הלא היא טהורה, דלא חיישינן שראתה ביום קודם בין השמשות, דאמ' לעיל [ד' ע"ב] ערבית להכשיר טהרות של יום, והכא בדק' ערבית בין השמשות.
<h2>דף נג:</h2>
מישך שייך בר' יהודה. וק' ונימ' דר' סבר בין השמשות דר' יוסי מישך שייך בר' יהודה והיכא דלא בדקה כר' יהודה לא בדקה כר' יוסי, וי"ל דניח' לר' לאוקומיה כמסקנ' דמשלם שלים ר' יהודה והדר מתחיל ר' יוסי. מטמא' עצמה וקדשים. וק' מדמטמאה עצמה כ"ש קדשים ואמאי תני קדשים, י"ל דאי לא תני קדשים היתי אומ' דלעצמה היינו לטהרות דקדשים, וע"ק דלישנ' דעצמה לא משמע טהרות, ע"כ. איעתק ע"כ. כתמים צריכים הפסק טהרה. פרש"י צריכין הפסק בשבי'[עי] לכתמה כדי לטבול לערב, וק' דבשביעי לכתמה אינה יכולה כדפרי'[ש] כיון שראתה דם אחרי כן, וע"ק מאי פשיט' מכלל דכתמה צריכי הפסק טהרה, כדריש לקיש פשיט', הא ר' יוחנן פליג עליה, וע"ק דרי' לקי' לא פליג דצריך הפסק אלא בגלוי דעת שיש בה שבדקה אותה בסמוך לכתמה, אבל אם לא ראתה לא פשיט' מידי, ומה לנו בגילוי דעתה, ע"כ.
במתני' וטובלת בשביעי לנדתה. זה מילת' אחריתי דאם ראת' לסוף שביעי מנדתה בין השמשות הוי [תחלת] זיבה וסוף נדה.
<h2>דף נד.</h2>
יום אחד טמא ויום אחד טהור משמשת ד' לילות, ולא בימים, דמיירי שתהא שומרת יום וכל היום אסור' לשמש עד הלילות, והקש' רש"י ואימ' שתהא משמשת חמש לילות עם הלילה של י"ח, ותיר' הלילה של י"ח הוי פתח נדותה. שני ימים טמאים כו'. כלל, דכל ימים דלקמן עד סוף פירקא מיירי שראתה בערב. שמנה ימים טמאים ושמנה טהורים. הם י"ו ימים, והשתא חסר ב' ימים מן הי"ח ימים שבין תחלת נדה לתחלת נדה, וקח בידך השמנה שלישים שהם טמאים, הפל מהם ב' ימים להשלי' הי"ח ימים, ונשארו בידך ו' ימים הם תחלת נדה, והשמנה הרביעיים הפל מה' יום אחד להשלים ימים מנדות ונשארו ז' ימים טהורים, ואותן לתשמ[י]ש, ועתה י"ד ימים, ועוד חסר לך ד' ימים מן הי"ח, קח בידך השמנה חמשיים הפל מהם ד' ימים להשלים וישאר לך ד' ימים מתחיל' נדה, ומן הששיים תספור הז' לנקיים ויום אחרון והם ט"ו שמשמשת. הני ארבסר הוו. פי' אמאי תשמש יום מ"ח, הא הח' ימים החמשיים טמאים הוו ד' מהם לזיבה והד' לנדה, ולא לתחלת נדה, כיון שלא ספרה ז' נקיים, אבל להא הוו נדה דכשיבואו הח' ששיים תקח מהם ג' להשלים הז' ימי נדות [ו]לא יעלו לספירת ז' נקיים של זיבות, ואע"פ שהיו טהורים, דימי נדתה שאינה רואה אינן עולים לימי זיבותה, א"כ ליכ' מז' נקיים כי אם ה' ימים, ומ"ט אינה תחלת נדה אלא סותרת, כי עדיין לא ספרה ז' נקיים וא"כ ביום מ"ח אסורה לשמש, וקש' א"כ תיקשי לי' רישא כי אמ' משמשת רביע ימיה מתוך כ"ח וכ"ט הוי פתח נדותה הא ליתה, דהא בז' ימים השלישים (טהורים) [הטמאים] הוו ד' מהם להשלים הי"ח וג' בימי נדה א"כ השבעה רביעיים היינו כלן לספירת ז' נקיים, דאר'[בעה] מהם הוו להשלים ז' ימי נדות והן לא לז' נקיים דימי נדה שאינה רואה בהם אינן עולים לזיבה, וא"כ ליכ' אלא ג' ימים לספירת ז' נקיים, וביום כ"ט כשראתה לא הוי פתח נדותה אלא סותרת, וא"כ הוי פתח נדותה מכ"ח וכ"ח, וי"ל דהכי פריך, הני ארבסר הוי, פי' דשמנה השלישיים הוי טמא' הב' מהם זיבה וששה מנדה, א"כ משמ'[נה] הרביעיים הטהורים אינה משמשת ז' ימים מהשמנה אלא ששה ימים, דיום אחד להשלים ז' ימי נדה ויום אחד אינה משמשת דהוי לשימור לשמו' יום כנגד שתים אליב' דרב (יוסי) [אשי] דאמ' לעיל עשירי בעי שמור, א"כ לא משמשת אלא ארבסר. ת"ש קישתה כו'. וק' מאי מוכח מהכא הא לאו איפשר תרויהו כחד אלא או לידה או זיבה וא"כ מה נפשך יהיו עולין או בשביל לידה או בשביל זיבה, ע"כ.
<h2>דף נד:</h2>
עשרה ימים טמאים כו'. והקש' ר' יצחק חבירי לפרש"י דפי' דימים טמאים הוו ג' לזיבה וימים טהורים הוו ז' לספירת נקיים א"כ ליכא אלא עשרה ימים מנדה לנדה, והיכי תמצא י"א יום, למבין.
דם הנדה, הניעי. קריי"ל, לשון רוק. והרוק. שליב"א בלע', כמ'[ו] ריר, וכיחו הוי עב מניעו ונעקר מגוף מסמוך לריאה וניעו נעקר מעומק הגרגרת ולא מגוף, רשב"ם. וק' (דעצא קאמ') [דבבבא קמא, ג' ע"ב] פי' הק'[ונטרס] כיחו [וניעו] מי האף ואמ' [לקמן [נ"ה ע"ב] כיחו וניעו ומי האף] מי הפה. בנדתה. היינו הנדה עצמה שנדודה מן בעלה. יבש מנלן. פי' לח ונעש' יבש מנלן. ותו הא דתנן המפלת כמין קליפ'. תימ' מהו ותו הינו הקשי' גופיה יבש מעי'[קרו] מנלן, וי"ל דהכי קאמ' וכי תימ' אין הכי נמי יבש מעיקרו טהור והא תנן בהמפלת כו' דטמא ומנלן דטמ'. יהיה רבוייא היא. לא תימא יהיה בהויתו יהא אלא רבויא הוא ולא שנא לח ולא שנא יבש, (ומשני) [ופריך] אטו דמה בר משכב הוא. פי' ומנלן ד[מ]טמא[ה], [ד]איצטריך קרא למעוטי, ופרי' וליטעמיך כו' יכול תהא אבן המנוגע עושה משכב ומושב. אב הטומא' (כו') וק' מי חמור אבן המנוג' ממצורע עצמו דמצורע גופי' אינו עושה משכבו אלא ראשו' כדפריש בפ' בנו' כותי' [ל"ה ע"א], ע"כ.
<h2>דף נה.</h2>
ומשני ומינה לאו מי אמרת כו' אף מדוה נמי מטמא באבן מסמא. מסמא לשון שימה, פי' הק'[ונטרס] ואע"ג דאין האבן ראוי למשא דגדולה היא מ"מ גבי זב מרבינן ליה התם [שבת פ"ב ע"ב], כדאמ' התם במשא כולי עלמא לא פליגי, ולעיל פ' הק'[ונטרס] דמטמא במשא הדם, היינו בדבר הראוי למשא, והכא בעי בעבור הראוי למשא. מיתיבי בשר המת שהופרך טהור. וליכ' לשנויי ר' יוסי היא דאמ' בשר המת שייבש טהור, דא"כ הוה ליה למיתני יבש. ובשעת חבורן הכל טמא. פי' אלמא דשלא בשעת חבורן טהור, וקשה לתרויהו, דריש לקיש ור' יוחנן איירו אפיל' שלא בשעת חבורן. שמא יעשה שטיחין. וק' והא אמרינ' [ע"ז כ"ט ע"ב] דמת אסור בהנאה והיאך יעשה שטיחין, ע"כ. והרי עור דגזעו מחליף. וק' אמאי לא פריך והרי דם, אלא מהכא. שעיר המשתלח יוכיח. והא דלא קאמ' דם הנדה יוכיח שגורם טומאה במשכב ומושב לאחרים לאשה והוא עצמו טהור ממשכב ומושב כדאמ' לעיל, י"ל ניחא ליה לומ' שעיר המשתלח לפי שהוא טהור גמור.
<h2>דף נה:</h2>
איצטר' סד"א שעיר המשתלח יוכיח כו' ואי משו' והזב זובו למניינא. וק' למ' אמ' שעיר יוכיח, לא לימא אלא משום והזב את זובו למניינא, י"ל דרב יהודה לא ידע הק"ו דלעיל, ע"כ. לרבות מימי רגליו לטומא'. והכ' ליכ' למיפרך אימ' והני מילי במגע כו' כדפרכינ' גבי רוק, משום דהכא עשאו כזב לכל דבריהם.
<h2>דף נו.</h2>
וזאת לרבות מימי רגלי' כו'. וק' דבכל מקום זאת מיעוט הוי והכא הוי רבוי, י"ל דהכא דריש ליה מן הוי"ו דוזאת. דם היוצא מפי האמה טהור. וק' פשיט' דאמרינ' בפ' בנות כותי' [ל"ב ע"ב] דאין איש מטמא (בלובן) [באודם], י"ל דהנ' מילי שאינו נעשה זב על ידי אודם אבל אם נעשה כבר זב הוה סד"א דהוי טמא כמ'[ו] רוקו לכך צריך למעט מטמא הוא, ש"א. מה רוק מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע. וק' למה לי קרא לרבות כיחו וניעו ומימי רגלים הא הוו דומיא דרוק שמתעגלים וחוזרים ונבלעים, וי"ל אי לאו דמרבינן להו מקראי הוו מעטינן להו מטמא הוא כמו דם היוצא מפי האמה, וע"ק תרי קראי למ' לי וכי ירוק לרבות כיחו וניעו [וזאת] (ומימי) [למימי] רגליו לישמעינן בחד ולייתי אידך מיניה, י"ל דאי מן וכי ירוק לחוד לא הוה מרבינן אלא כיחו וניעו שבאים דרך הפה, ואי מוזאת לחודיה לא הוה מרבינן אלא מימי רגליו שיוצאים מפי האמה כמ'[ו] זוב, אבל השתא דכתב וכי ירוק מייתר ליה וזאת לרבות כל דבר שמתעגל וחוזר ונבלע. מזובו ליכ' למילף שכן גורם טומאה. והכא ליכ' למימ' שעיר המשתלח יוכיח כו' כיון דלא ילי'[ף] מק"ו כמ' לעיל.
שרוף על גבי זיתים. פי' ואין ידוע אם קודם שנשרף נפל שם וטמא או לאחר שנשרף וטהור, וכן גבי מטלית. כאן בשרוף. הק' רשב"ם אמאי פלגינן, לתרי בבי ליתני שרץ שייבש ושרץ שנשרף ושלדו קיימ', ותיר' משום דבעי לפריך מן הברית' [ומן המשנה] לכל מילתא באפי נפשיה. בעי ר' ירמיה תחילתו וסופו בפושרין. וחזרו לליחלחותן טמאי', וחומרא הוא, דלא חזרו אלא לפי ששהו כל כך מעת לעת ואפילו הכי טמאים, או דילמא אם תחילתו בפושרין וחזרו אז טמאים אע"פ שסופו במים קרים, אבל אם לא חזרו בתחילתן טהורים, וקולא דשמא אי הוו שהו עד סוף הזמן הוה חוזר לליחלוחיתן.
<h2>דף נו:</h2>
מגליד ומקדיר. כלומ' בזה היה יכול להבחין אם היה הכתם לפני הכבוס או לאחר. ש"מ. מדר' מאיר חזקתו בדוק. אימרטוטי. פי' הוה נמרט השרץ מן המים, לשו' פירורין.
מקבלים גרים מתדמור. פי' דאין ישר' מעורב ביניהם, והשתא ליכ' למיחש שמא בא עבד על בת ישר' והוו הבנים ממזרים, אלא וודאי ליכ' ישר' ביניהם. אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן. פי' דאיכ' מאן דאמר דלא אמ' ר' יוחנן הלכ' כסת' משנ' אלא היכא שפיר' הלכה, ואיכ' מאן דאמ' שאמ' בכל מקום, וקש' מ"מ תיקשי מתניתין לר' יוחנן דאמ' אין מקבלין כו', ע"כ. קוברין שם נפליהם. וק' ונשיהם נדות היאך משמשות שם ואין נזהרין מטומאה, י"ל דקוברין אותם שעה אחת ולאחר זמ'[ן] נושאין אותם בבית הקברות. שלא נחשדו על כתמיהם. פי' שאין מצניע' אותם ולא מגלין, וק' והלא כתמים דרבנן, י"ל דהך טומאה אית להו דסבירא דמגופה אתאי. והחיה גוררתו. הילכך אין מטמא באהל, ואם בשעה שאדם נכנס לשם יש נפל הא קא חזי ליה, אי נמי הלא אית ליה.
<h2>דף נז.</h2>
לא תסיג גבול (רעהו) [רעך]. כלומ' לא תקבר בקבר אבותיך אשר נקבר בה ראשונה כי אם בנחלתך, וכל שיש [לו] נחלה. כגון בן קיימא. יש לו גבול. כלומ' קבורה, אבל נפל לא. ועד כמה הוא עושה בית הפרס. פי' עד כמה ארך המחרישה. עד מלא מענה. הוא ארך המחרישה.
<h2>דף נז:</h2>
על עקיבה. מאות' מקום נפל עליו. על פרסותיה. כל דפוס הרגל קרוי פרסה, כך פי' רשב"ם, דלא היינו פרסה שתחת הרגל, דהיאך בא להתם. על הצדדין. היינו אחורי השוק. ואכתי. ה'[אי] מבשרה, מיבעי ליה ולא בשפיר ש"מ כולהו דהא בהא תליא. פי' דהא דטהורה בשפיר הינו לפי שלא הרגישה, וק' אמאי לא פריך לשמואל מכל כתמים הטמאים אע"ג דלא הרגיש' כמ' ההיא דתנן בפרק בא סמן [נ"ב ע"ב] הרואה כתם מקולקלת, ואע"ג דלא הרגשה, וע"ק מההיא דפ' דם הנדה [נ"ו ע"א] (דהרוא') [דהמוצא'] כתם טמאה למפרע, ואמאי והא לא ארגשה, ולא מצית לשנויי הרגשת עד ולא (ארגש) [הרגשת] שמש, וי"ל כל הני משניות דילעיל מצאו הכתם לזמן רחוק ואימ' הרגשה ולאו אדעת' אבל הכא מצא' בזמן קרוב. עגול טהור. פי' כי ליכ' כגריס ועוד. משוך טמא. ואפילו כל שהו. רוב ימיה טמאים. פרש"י אין לה ווסת ואינה יודעת אם ראתה, וק' ומה בכך אמאי טמאה לכך כל ימיה אפיל' הוי ודאי דראתה אינה טמאה אלא מעת לעת, י"ל דלא קאי אנמצא על בשרה אלא אנמצא על חלוקה דהוי טהור מספק, דמיירי שמצאה על חלוקה ועברה בשוק של טבחים ואפילו הכי כיון דרוב (ימים) [ימיה] טמאים (אמרה) [אמרינן] על גופה אתאי. על חלוקה טהורה דאי מגופה באתה על בשרה מבעי לאשכוחי. ואע"ג דלקמן [נ"ח ע"ב] אמרינן כי היכי לבשה ג' חלוק' דתולה אפילו בתחתון, ולא אמרי' אעליו'[ן] בעי לאשתכוחי, משום דזימנין שמגבהת שני חלוקי' העליונים אבל כלם אינה רגילה להגביהה שלא יראה בשרה. קתני מיהא על בשרה. מרישה הוה ליה למיפרך דקתני אם רוב ימים טמאי', אלא פריך מסיפא דפשיטותא יותר.
<h2>דף נח.</h2>
כר' נחמיה. מודה רב (אסי) [אשי] דלשמו' היכא דלא ארגשה טהורה מן התורה ומדרבנן טמאה, אלא את'[י] לפר' כי נמצא על הקרקע טהורה אף מדרבנן ולא כר' ירמיה דאמ' דטהור' מן התורה דוקא. על כתפה אינה תולה. וק' דילמ' דוקא לקולא אין מחזיקין אבל לחומ' מחזיקין כמ'[ו] על גודלה מחזקנן טומאה לחומר', י"ל כיון דכתמים דרבנן ניזל לקול', וק' ליפריך ממתניתין דקתני שלא כנגד התורפה טהורה ולא אמרינן בדקא בהא ידא ונגעה למעלה מן התורפה, וי"ל דהתם מיירי בדם המקור ואי הוה עשת' כן היתה זכורה, אבל מדם שעל כתיפה אימ' עשת' ולאו אדעתא, וק' בסמוך דקאמ' אימ' בדק' בהאי ידא ונגעה בהאי ידא ומאי פריך ואימ' דדם של מקור זכורה, י"ל ה"פ דכ"ש בעלמ' אית למימ' הכי, ועל מתניתין הוה מצי לפריך. מבפנים עד היכא. פי' בעי משלמעלה עד היכא טמאה, דודאי סמוך לאותו מקום פשיט' דטהור, דאם מן גופא אתא לא היה נופל בקרוב, לכך בעי מאיזה מקום בירך טמא', עד למטה עד הרגל. כשורה. היינו טפין אחר טפין עשויין כשורה, והוו סמוכין זה לזה, דאי בלא טיפין היינו כרצועה דקאמ' בסמוך, פי' שהדם שוכב על השוק כרצועה אריכא. [טפין] וטפין מהו. היינו עשויין בשינוי, דאי לאו הכי אמאי יש לטהר בטיפין [מאי] לאו כי האי גונא. וק' דילמ' בטיפה אחת ומנא לך הא, י"ל מדקאמ' כי האי לישנא ספק טמא ספק טהור משמ' לכאורה שום חידוש מדלא קאמ' על בשרה ספק טמא.
<h2>דף נח:</h2>
או שטעם טעם פשפש. פי' הק'[ונטרס] תרומה וכ"ש חולין, פי' דמידחזינן תרומ' דחיישינן לפסידת' יפלוט כ"ש חלין דלא חיישינן להפסידו. מנא ידעי. פי' שאכל השרץ, ומשני, טעמו כריחו, ופריך, אכתי מנא ידע. הא לא הריח, ומשני, ברית כרותה לו שכל המוללו מריחו. פי' מסתמא השרץ היה בידו קודם שאכלו ומיללו בידו.
<h2>דף נט.</h2>
טפי דמים למטה טפי דמים למעלה. פרש"י למטה, קטנים, למעלה, גדולים. מאי לאו (פי') [כו'] כגריס למעלה. כלומ' מלמטה מכגריס אלמא עד ו"ע בכלל, וק' דהא בספרים ישנים ל"ג הכי אלא ה"ג מאי לאו כגריס (מלמטה) [דלמטה] לא כגריס (מלמעלה) [דלמעלה], וה"פ למעל' למעל' מן החגורה למט' למט' מן החגורה, מאי לאו כגריס (ולמטה) [דלמטה] פי' שאם יש כגריס בכתם של מטה תולין אותו בעליו', ואמ'[רינן] דלשם לא בא מגופה, דאי אפשר לדם לעלות למעלה מן החגורה, ואם אית' דמגופא אתאי כמ'[ו] כן התחתון נמי, אבל אי לאו הוה כתם למעלה הוה אמינא דכגריס לשלמטה מגופה אתאי ולא תלינן ליה בדם מאכולת, וק' לרב חסדא, (לומ') [לא] כגריס (מלמעלה) [דלמעלה]. פי' עד כגריס דקתני אעליון קאי, פי' הא דתלינן בתחתון היינו דוקא כשהוא גדול מכגריס אותו שלמעלה, דאז וודאי לא אתא מדם מאכולת, וכי היכי דמדם מאכול' לא אתא אלא מעלמ' הכי נמי [התחתון], אבל אם הכת'[ם] שלמעלה אינו אלא כגריס דאז איכ' לומ' דמדם דמעלמא אתא לא תלינן ביה תחתון, וכפי' זה משמ' בתוספת' [פ"ו הי"ב] דקתני היו עליה שני כתמים אחד למעלה ואחד למטה אע"פ שהתחתון גדול והעליון קטן תולה התחתון בעליון עד כגריס שאני אומ' ממקום שבא העליון בא נמי התחתון, לשון ש"א, ומו' אבי פי' למטה קטנים ולמעל' גדולים מכגריס, וקאמ' דתולה התחתון על טיפי העליון בדם מאכולת עד שיש כגריס בטפי למטה בחד לחודיה, אע"ג שיש בכולן לצרף עד כגריס, מ"מ כיון דליכ' בחד לחודיה כגריס תולה תחתון בעליון להיות טהורים, מאי לאו כגריס למטה פי' דיעשה כגריס כפחות מכגריס לטהרה וק' לרב הונא, ולא במעלה מכגריס דיעשה כגריס כיתר מכגריס, לשון מורי אבי שי' ע"י.
<h2>דף נט:</h2>
האשה, גמר' במזנקת. פי' הק'[ונטרס] אבל עומדת אי אפשר לזנק, וקשי' לפלוג ביושבת בין מזנקת לשותת ומה חידוש דעומדת כיון דשותת, י"ל דהמקשה היה סבור דמתניתין (אמאי) [מיירי] בכל עניין בין בשותת בין [במזנקת] ולכך פריך כו', ומשני (כולם) [כולא] מיירי דוקא במזנקת. בתר דתמו מיא. כשהוא שותת דלא תמו מכל וכל. מדלא קאמ' ר' מאיר ור' יוסי (מטמאין) [מטהרין]. וק' ואלא מאי מטמא א"כ ליתני ר' מאיר ור' שמעון מטמאין, י"ל לא יכול למיתני כן דהא אמ' בסמוך ור' שמעו' מטמא הינו אפילו באיש ואשה שיושבין, ובהא מטהר ר' מאיר, ולכך לא בעי לערובנהו, ש"א. בנכרית הרואה. פי' שראתה כבר אבל אין צריך שתהא רוא' עכשיו.
<h2>דף ס.</h2>
ותסברא. דר' מאיר דסבר דוק' בראויה תולה אבל אם אינה ראויה אינה תולה ולת"ק אפילו אינה ראויה (אינה) תולה, וא"כ משמ' דלתרויהו לא בענן שראתה כבר, ואם נאמ' כן א"כ קשי' לרב, אבל לר' מאיר אזיל לקולא ואמ' דסגי בראויה לראות ולת"ק אינה תולה אלא ברואה ממש ורב סבר כת"ק. שני שבילין. ע"כ כי מאד האריכו.
<h2>דף ס:</h2>
והא ליושבת על הכתם קתני. א"כ משמ' דליושבת על הכתם קאי לישראלי' שמצאת הכתם, ויושבת משמע שכבר ישבה ב' ימים או ג', והיא מתחלה עתה לישב. ונקתה לארץ תשב. פי' כשהי' יושבת על הארץ וראתה כתם על הארץ ואינה יודעת אם ממנה, היא נקייה וטהר'. וזה היה מעשה. פי' מה שאמרתי בשתי נשים שטוחנות אותו מעשה בא ל"ח [— לפני חכמים]. ובשפתה של אמבטי כו'. שמש עכביה. פי' היינו כל מילתיה דר' אושעי' שמפר' טעמי'. ילד שוהא כו'. כך הדם הוי הילד והאבר הוי הזקן, דכי נפרד האבר הוי הדם ממהר לבא.
<h2>דף סא.</h2>
מיחש מיבעי. פי' צריך היה לגדליה להאמין ולחוש דלסוף הורגו. ליטמרינן מר כו' בעי למיחש לה. פי' ושמא אמת שהרג'[תם] ואסור להצילכם. זילו אטמרו נפשייכו. במקום שתרצו. אל תירא אותו כי בידך וגומ'. לפי דאמרינ' לעיל לישנא בישא אע"ג דלקבולי לא מיבעי כו' וקאמ' דאברהם חש ללישנא בישא דעוג כו' לכך נקט ליה הכא.
<h2>דף סא:</h2>
בודקו (שנונות שנונות) [שכונות שכונות]. פי' ג' אצבעות לבדו בסממנין, דלא יכול לבדוק כל הבגד יחד יפה. לעיל, בגד שאבד בו כלאים כו'. ולא אמרינן דניבטל ברובא אלא היכ' שנתערב איסור והתיר יחד. ולא יעשנו מרדעת לחמור. פי' שמא יתפרנו בבגדו. ולא יעשנו מרדעת. ודוקא משום דאבד, אבל אם נראה לעינים, מותר [למכור] לגוי ולעשות מרדעת, כיון שהוא קשה ולא רך, אבל ללבוש אפילו דבר קשה אסור, ואותו קויי"ט פויינ"ט העשויות משני סדינין מפשתן ומלאות צמר מותרות לפי שאין שייך תכיפה בצמר אלא הידוק, אבל אם בתוכה בלויי בגדים והחוט תוחב אותם עם הסדינים אז היא אסורה, לשון ש"א. אבל עושין תכריכי' למת, וליכא משום לועג לרש ח"ע, בד"א בימי חכמים שהיו לכולם טלית של ד' כנפות והיה לכל ציצית מחיים והתם איכ' לועג לרש כשאין לו לאחר מיתה כמ' בחייו, אבל עכשיו רוב בני אדם אין להם ציצית, דאין חייב אלא כשיש לו טלית של ד' כנפות, ואין חייב לקנות טלית של ד' כנפות כדי לקיים מצות ציצית, ואם יעשו לאחר מיתה דאיכ' מצוה שלא עשה בחייו כל שכן דאיכ' לועג לרש, ואם יעשו לאחד ולאחר לא יעשו יתבישו זה מזה, ע"כ. זאת אומר' מצות בטילות. (ואע"ג) [ומה] שלא אמ' דבריו על משנה, משו' דברית' קתני עוש' תכריכין, [משמע] אף לכתחילה. לעתיד לבא. פי' בקבר. לא שנו אלא לספדו. דבעולם הזה לאו בר מצות הוא, אבל לקוברו אסור דלעתיד כשיחיו ויעמדו בלבושיהן יתחייבו במצו', לשון תוספו'. ולא ידע אי נתוק לגמרי. פי' עיקרו או לא, רשב"ם. שוע טוי ונוז. פרש"י כלומ' (שלא) [שיהיו] חלוקין במסרק וטוין יחד [ונוז ארוג], וק' דאם כלאים מותר בציצית היכי משכחת להו דאיצטריך קרא למישרינהו והלא התכלת סרוק לבדו וטווי לבדו, וע[וד] מאי קאמ' או שוע או טווי או נוז, מאי יוע[יל] שוע טווי אם לא ארוג יחד ע"כ. מדאפקיה רחמנא להאי לישנא. דנכתבים בתיבה אחת.
<h2>דף סב.</h2>
הטבילו ועשה על גביו טהרות. פי' אם הטביל הבגד שהכתם עליו ושוב עשה [על] גבי[ו] טהרות ואחר (הטבילה) [העשיה] העביר על הכתם סממנין ולא עבר טהרותיהם טהורות, דלא הוי דם אלא צבע, ואין צרי' לטבול משום כתם דלאו כתם הוא, והטבילה ראשונה עלתה לבגד משום הטומא' שנגע בו. קמוליא ואשלג. שני'[הם] מיני אדמות. חלוקת נפש. שנחלק הפול לשני'. (שבעתו) [שבעתן] כאחד. פי' בכלי אחד. שלוף דוץ. לא איתפרש, ופרשב"ם לפי פתרון שמו דומה ששולפין אותו ממקו' שנעוץ, לכך נקרא כן. צפון ציבע' נמ'[י] מעבר. פי' הקו'[נטרס] ר"ל א"כ מאי הוכחה היא זו לומ' שאינו צבוע, והתוספות פירשו פירו' אחר, וקש' מאי פריך לישני ליה דמיירי בטהרות שנעשו אחר תכבוסת שנייה וכדא' ר' זירא בסמוך, וי"ל דסבירא ליה דלעולם אינו טמא אלא א"כ עבר על ידי סממנים אבל לא על ידי צפון (לא). שאם העביר ז' סמנין מתחילה שמא עבר. וא"ת פשיט' דבשש סמנין לא סגי ואם לא העביר השביעי הוא טמא, וי"ל דאיירי כגון שלא דיהה אדמומית כלל, פי' על ידי (ז) [ו] סממנים, וס"ד דאפי' בשביל הז' לא יעבור וא"כ הוי טהור קמ"ל דלא, ש"א.
<h2>דף סב:</h2>
דם תבוסה. פי' דם הרוג. כל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור הא יכול לצאת טמא. משמ' אפיל' על ידי צפון. ומקשי ליה מנא הא (ומתרץ) אימ' דאם אינו יכול לצאת על ידי כבוס שיהא טהור, וע"כ ה"פ והינו סיפ' דלעיל דמותיב מנא (לרשב"ג) [לרשב"ל] דמשמע דלעולם יכול לצאת על ידי צפון, וי"ל דלישנא דאינו יכול לצאת על ידי כבוס כגון (הנדה) [דם] תבוסה דרבנן טהור אבל בלוע מטומאה דאוריית' ויכול לצאת על ידי צפון טמא, ולר' יוחנן דמסיק במקפיד ה"פ כי היכי דמטהרי אפי' במקפיד [כל ש]אינו יכול לצאת כלל ה"נ באין מקפיד נטהר [אפילו אם] אינו יכול לצאת על ידי כיבוס, לשון ש"א. אמ' רב פפא כל היכא דאינ' כו'. פרש"י הכי לא מצי הוה פריך דודאי תרויהו סבירא מתניתי' דכל היכא דאינו יכול לצאת על ידי כבוס.
<h2>דף סג.</h2>
כמאן דלא טעים מידי באורתא. פיר' שלא אכל כלו' מאמש, ופריך, מי [קתני] (מ)בערב. דמשמ' אפיל' אמש לא אכל, ודאי אמש אכל כשאר בני אדם. מבערב אתא לאפוקי כו'. כל שיצא דבורו בג' שעות. פי' שיעורו רוב דיבורו שרצה לדבר בג' שעות, ואע"פ ששנה פרקו בשעה אחת, לפי שהשונה פרקו אינו שותק כלל עד סייומ', אבל המדבר בין אנשים פעמים שותק ופעמים מדבר, [ר]שב"ם. צריך שיעור לשיעורייהו. פי' דשלא פירשו כל הצורך שעדיין צריכין לשום שיעור אם של ילד או של זקן כו'. שניים עלו לו. וצריך להעביר אחריהם נתר ובורית (וקמונים) [וקמוניא] ואשלג ודיי. ראשונים לא עלו. וצרי' להעביר [רוק] מי גריסין ומי רגלים ואחר כך הד' השנויים בסיפא ואז הוו כסדרן.
אילו הן הוסתות. פי' הסימנים שבאים לאשה קודם נדותה. מפהקת. פי' הקו'[נטרס] אישטיינדליר, ונ' לרשב"ם דמפהקת ביילי"ר, דאי אישטינדלירא איבעי לפרושי גוסה כדאמ' בגמר', ונר' לו דההוא היינו אישטינדליר שמגוסה ומגדלת עצמה, ועל כן נקרא גוסה לשו' הגס הגס [לעיל ב' ע"ב], ופסיעה גסה.
<h2>דף סג:</h2>
אמ' רב יוסף לא שמיע ליה כו'. רב יוסף היה תלמיד של רב יהודה ורב יהודה תלמי' של שמואל ומתמה שלא שמע זה משמואל. וא"ל אביי את אמרת לי. לפני חולייך. לעיל, זה וזה אסורין. לא צריכה לומ' יום ט"ו שאסורה לשמש שמא תראה וכן יום כ' שהרי ראה בו, אלא ה"פ כשיבא ט"ו ויום כ' אחריני אסורה לשמש בהן. זו דברי ר"ג. אביו של ר' יהודה נשיאה. בר רבי. בנו של רבינו הקדוש בן של רבן שמעון בן אותו רבן גמליאל שהיה אחי אשתו של ר' אלעזר בן הורקנו' שאמ' משום זקינו רשב"ג דלא הוי חזקה בציר מג' זמני, דשמעי רב"ג לזקינו בכל דוכת' לשלישי תינסי לרביעי ל"ת.
בתחלת הוסת. פי' בוסת דגופה מיירי וכי היא מתחלת לפהק היא חולה יום או חצי יום. לראות עם הנץ החמה. פיר' באותה שעה אי אפשר לכון הילכ'[ך] קתני עם הנץ החמה [לאחר] עמוד השחר, ובגמר' אוקי דמיירי שראתה בסוף לילה. אמר רבא הלכה כר' יהודה. יש שאוסר [העונה שלפני] העונה שהיא רגילה לראות בה וה"ה אף לבעלה אעפ"י שאינה עסוקה בטהרות שצריך לפרוש, וכן היה נוהג ה"ר משה מאוור"א כשוסתה בלילה לפרוש כל [היום שלפני] הלילה, ועוד מחמיר לשום בגדים לבנים במטתה, ש"א.
<h2>דף סד.</h2>
אתמ' ראתה יום חמשה עשר. פי' אשה שאין לה ווסת, או שרגילה לראות בכל ר"ח או בכל חמשה או עשרה לחדש ושינת' ווסתה וראתה ט"ו לחדש ניסן ויום י"ו בחדש אייר ויום י"ז בחדש סיון. קבעה לה ווסת לדילוג. לדלג יום אחד בחדש זה מחדש שעבר, ואסור' ליום י"ח בחדש רביעי וליום י"ט בחד' חמשי, וכן לעולם, משום דבג' זמני קמאי הויא חזקה שהרי דילג' ג' פעמ' שלא היתה רגילה לראות בט"ו אלא או בר"ח אלא או בה' לחדש, ועכשיו דילגה וראתה בט"ו ודילגה יום אחד וראת' בי"ו ודילגה יום אחד וראת' בי"ז ודילגה יום אחד וראת' בי"ח מעכשיו היה לה וסת קבוע לדילו'. עד שתשלש בדילוג. לבד יום ט"ו, שיום ט"ו אינו מן המניין שהוא תחלת ראיית' של חדש זה, ואין שם דילוג, ואינה קובעת וסת לדילוג עד שתר'[אה] יום ט"ו בחדש זה ותדלג יום אחד בחדש שיני ותראה בי"ו הרי דילוג אחד, ובשליש' תדלג ותראה יום (י"ו) [י"ז] הרי שנים, וברביעי תדלג ותראה יום י"ח הרי שלש', והוי וסת, וכי מטי חדש (ששי) [חמישי] בי"ט בו תהא אסורה (ובשביעי) [ובששי] ביום כ' (ובשמיני) [ובשביעי] ביום כ"א, ועד שתעקרנו ג' פעמים לא הוי נעקר. דר' ור' שמעון, אביו, פליגי. דרב כר' ושמואל כרבן שמעון. ממנינא הוא. דהוא רגילה לראות בר"ח או בה' בו ועכשיו לא ראתה אלא דילגה וראתה בט"ו כדי לקבוע וסת מעכשיו ולדלג אחד יותר בכל חדש וחדש הילכך חשיב עד ט"ו חד דילוג, וכשראת' יום י"ו בחדש שני ויום י"ז בחדש שליש' הוי ווסת כרבן שמעון דבג' זמני הויא חזקה. כיון דלא בדילוג חזיתיה. שהרי לא ראתה בחדש שלפניו בי"ד, אלא היא עכשיו מתחלת לדלג לאחר ט"ו ואילך הילכך לאו ממניין הוא. לימודת איצטריכא ליה דמהו דתימ' כיון דלימו' לא תיבעי כו'. וק' דכ"ש אם אינה לימוד' הוה לן למימ' דביתרי זימני מתעקר, אלא הכי פי' אפיל' לימודת הוה ס"ד לומ' כיון דעיקרתי' [ב' פעמים], קמ"ל דכיון דהיא למודת שצריך ג' למיעקריה, ש"א. דבימי נדת' קאי. לשון רש"י מעט מגומגם, אמנם נראה דה"פ, השינוי שראת' בט"ו ימים לטבילתה היינו לכ"ב מהראייה היינו בימי נדה ד' ימים, וכן הכ' ימים מן הטבילה הוו כ"ז מן הראייה כבר נכנסה ט' ימים הראויים להיות נדה מן הי"ח ימים, ומה שפי' הק'[ונטרס] וכי בא [יום ט"ו] אחר טבילה שלמו [י"א] יום שבין נדה לנדה, היינו מן הטבילה שכבר עברה, כמ' שפירשת' דכי מטי כ"ז מן הראיה ראשונה כבר עברו י"א שבין נדה לנדה ונכנסה ט' ימים בימים הראויים לנדה מן י"ח ימים עד כ"ז, ומה שפיר' וכי הדר מטי ט'['ו] ימים מן הטבילה, קאי לטבילה אחרונה שעושה אחר ראייה כ"ז, לשו' מ"א.
<h2>דף סד:</h2>
כל גפן (ש)יש בו יין. פי' כל אשה (ש)יש לה בתולים, הגפן קרי אשה והדמים יין.
תינוקות שלא הגיע זמנה לראות. הינו מבת ג' שנים ויום אחד שראויה לביאה עד בת י"ב שנים ויום אח'. וניסת. בקטנותה. גמר' מכלל דרישא לא [שנא]. ואין לומ' דחלוקה דראתה בית אביה אריש' קאי, דאין סברא להחמיר בלא הגיע זמנה לראות, ותימ' דאמאי הפסק בההיא דהגיע זמנה לראות. נוחרת. לשו' נוחר מי האף מוקיי"ר בלע'. עומדת ורואה. פי' כל זמן שעומדת ורוא', מחמת קושי העמידה, טהורה, ואפילו יושבת אחר כך [ו]אינה (ראתה) [רואה], דהיינו טעמא דאינה רואה לפי שהישיבה נחת הוא לה, ואפיל' עומדת ויושבת ואינה רואה בשתיהם דאינה קשה להם כל כך, אם יושבת על גבי קרקע שקשה לה מן העמדה היא טהורה, ואע"פ שעומדת בין על קרקע ועל כרים וכסתות, ואם יושבת על כולם על גבי כרים וכסתות ועל קרקע ועמדה ולא ראתה אם כן בידוע שחיית' המכה ומכאן ואילך אם ראתה דם הנדה [הוא], ואע"פ שעומדת ורואה יושבת ואינה רואה כיון דחדא זימנא פסקא ודאי חייתה המכה. ופריך ללוי ליתני ד' עונות. והכי נמי מצי פריך לרב למה לי ליתני כלל ד' לילות ומצי לשנויי כדשנין. דרב גובריה. לפי שהיה בקי בהטייה יותר משאר בני אדם. מעשה ונת' לה רבי. טיהר הדמים שראת' מחמת תשמיש מכל הי"ב חדש, מדגרסינן מתוך ול"ג בתוך. היכי דמי. באיזה בתולה איירי. בימי קטנות, שניסת בת תשע או בת עשר וי"א.
<h2>דף סה.</h2>
עד שתחייה המכה תנן. וק' מאי פריך, לישני ליה הא דתנן ד' לילות היינו משום דחייתה המכה, דע"כ עד שתחיה המכה יותר מד' לילות דא"כ מחמרי ב"ה טפי בהגיע מלא הגיע, צ"ע, ולפיכך פריך מב"ה דלא שביק ב"ה ועביד כב"ש. שתים בימי קטנות. כגון שניסת בת י"א שנים וחצי, דיש ו' חדשים דקטנות לבא, וששה דנערות, דהיינו י"ב חדשים, ובעל שתים בקטנות ושתים בנערות. הגיע זמנה לראות תחת בעלה. כגון שנישאת בקטנותה. מהו. פי' מי יהבינן לה ד' לילות בימי נערות או לא, דמתניתי' דקתנ' עד מוצאי שבת בניסת בנערות מיירי. ואלא דיהב לה אחת בימי קטנות. דכל ביאה דקטנות חד הוא. ושתים בימי נערות. אחת לסוף כל ג' חדשים. ואחת בימי בגרות. בסוף חדש תשיעי דהוו להו משנישאת לד' לילות. מי סבר' כו'. והק' רשב"ם א"כ דהכי הוה (הכי) [היכי] תמצא מתוך י"ב חדש והא ליכא אלא ח' חדשי', ותי' כגון שניש' בי"א שנים וחצי ושמשה כל הנך ו' חדשים דקטנות ואין עולין לה אלא לילה אחת כדאמרן לעיל, ובימי נערות שמשה ג' פעמים לכל סוף ב' חדשי' פעם אחת הוי ד' עונות בימי קטנות ובימי נערות וליכ' הכא בגרות כלל, וק' לימ' דכל ג' חדשים עונה אחת ומשכחת לה ג' בימי נערות אחת בתחילה ואחת באמצע ואחת בסוף, וי"ל דא"כ אין הפסק בין הראשונה ושנייה בין קטנה ונערות דכל הני דקטנות אינו אלא חד עד הלילה שהתחיל ימי נערות. בעילת מצוה. דפסוק דפרו ורבו מתחיל עתה. שכיב באורחא. [משום ד]סבר למעבד עובדא. כיון שנתק' שיניו. כלומ' שנושרין השינים... א"כ הן זקנים ואינם יכולים לילך לחוץ לבקש מזונותם, ונקיון הוי לש' נתקו, (והא) [ואגב] דמייתי' ליה לעיל מילתיה דרב חנינא בר שלמיא (ו)נקט כל מילתי'.
<h2>דף סה:</h2>
שיפא. גלאל, ובלשון אינגלייש קורי' פלגשא. מניחין מגת לגת. פי' אם של (גת) [שיפא ושל גמי] מניחן מגת של שנה זו לגת של שנה אחרת, ולכך בעי הינו ת"ק [דאמר] שנים עשר חדש. כדרך שאמ' ביין נסך. פי' בגיתות של גוים, שמעינן מהכא דגת של גוים וכלי הגת ששהא י"ב חדש סגי ולא בעי הדחה ולא ניגוב כשר. חנה שאונה. על שם מקום, ואיכא דאמ' בר שאונה. על שם אביו. שאני כתובה דמגהי בה טפי. פי' ואי'[בעית] אי'[מא] דאפילו בתקופת תמוז וטבת בעי לילה שלימה וחצי [יום] לפי שאין מתחילי' בתחילת הלילה לשמש, דיש עכוב בדבר לדקדק בכתובה ולחותמה. דמגהי. לשו' ספר שאינו מוגה. מעשה רב. דאין עושין מעשה אלא א"כ ברור בדבר דכן הלכה. ולא מסקינן מיניה. פי' שאין יכולין לקבוע הלכה מיניה אלא מן הבריתא. וכולן. שטהרו חכמי' דמיהם. שהיו שופעת מתוך ד' לילות לאחר [כו'] צריכין לבדוק. פי' הקו'[נטרס] אם נשתנו, וק' דהא אפילו בתוך ד' לילות נמי אם נשתנו טמא, ע"כ.
<h2>דף סו.</h2>
הרואה דם. לאו בבתולה מיירי, דאם בדם בתולים אין צריך לגרשה. ושלישית. דכרשב"ג סבירא ליה דבתלת' זימני הויא חזקה. מכאן ואילך. פירוש ראתה פעם ג' בבעל ג'. לא תשמש. ולא תתגרש, דהא דהוצרכנו לגרשה מבעל ראשון ושני משו' תקנתה הוא ובעל (כרחה) [כרחו] אבל בבעל שלישי לא מהני לה(ו) גירושין דלא ישאנה אחר דהא הוחזקה לראות לכל תשמיש. מביאה שפופרת. קנה חלול שרגילין ליתן בתוכו מכחול, הוא קנה ליטול מן השפופרת את הכחול לכחול העינים, שפופרת רחבה ואינה יכולה ליכנס בתוך בית הרחם, אבל המכחול קצר כדקר, אגויי"ץ בלע'. לכך נותנו בתוך השפופרת ומוציא ראשו מעט חוץ לשפופרת, ואותו מעט נכנס בתוכה, לפי שהשפופרת מעכב ליכנס מה שבתוכה לפי שהוא רחבה, ואילו היה מכניס המכחול בלא השפופרת פעמים שהיא מכניסתו ביותר ומבקעת כריסה. ונאמנת אשה לומ' כו' דברי ר'. פי' הק'[ונטרס] אבל רישא לאו ר' היא מדבעיא ג' זימני הויא חזקה. ותיבדוק בביאה שלישית של בעל ראשון. פ"ה ולמה תגרש, ופי' תוספת וא"כ למה מותרת לביאה (בעל) ראשונה של שיני בלא בדיקה, ומשני, לא כל האצבעות שות. וחזקה דהאי לא מהני להאי. ונופצת. תרגו' של ותער כדה [בראשית כ"ד], מתר'[גם] ונפצה קולתה. ששה והו'. פי' ו' ימים ויום שראתה, הינו ז' ימים כדין דאורית'. טפה דם כחרדל. החידוש לא הוי מהטפה דהא תנן [לעיל מ' ע"א] ומטמאין בכל שהו, אלא חידוש הוי דצריכה לישב ז' נקיים ואע"פ שהיא טפה קטנה שאינ' יכולה לחלק לג' ראיות. תבעוה לינש' וניפייסה. מכאן יש ללמד על כל'[ה] בין גדולה בין קטנה שצריכה לישב ז' נקיים סמוך לחופה ולבדוק שחרית וערבית, (ויום אחר) [ומיום שאחר] החופה עד זמן אחר [שיפסוק הדם] צריכה לספור ז' נקיים אחר', ש"א.
<h2>דף סו:</h2>
כל הראוי לבילה. דקיימא לן [מנחות י"ח ע"ב] דיתר מן ס' עשרונים אין נבללין בכלי אחד, וצריך לשום ששים בכלי אחד והאחד יותר בכלי שיני, אבל כשתנדב ששים יכול לתתם (בשני כלים) [בכלי אחד]. בחמי חמה. פי' במים שהוחמו בשמש.
<h2>דף סז.</h2>
ברריוני נפל. ברי"ש, ואינו יודע פירושו, ופי' הר"ר יהודה לשון הרודה חלה בדבש, ש"א. ומפצי ביומי תשרי. יש ללמוד מכאן שאין אשה [צריכה] לעקור רגליה מן הקרקע בשעת טבילה עד שיכנסו המים תחתיה ותהא טבילתה כולה כאחת, דכיון שהמי' קדמו ואי איפשר שלא יהא עליהם טופח להטפיח והוי חבור עם שאר המים, ש"א. הני ריבדי דכוסילתא כו'. פי' הרב יב"א בספר התרומ' שאם יש עליה שחין או אבעבו' ואין בדעתה להסירו לפי [שעה] והוי כמו אינו מקפיד אע"פ כן צריכה להסיר הכל או להמתין עד שתתרפאת, והגרדנית אין לה תקנה ואינה יכולה לטבול, ש"א, ואם לא גילחה צפורניה ואין תחתיה שום צואה עלתה לה טבילה, וכן אם יש קוץ בבשרה והוא מכוסה אינו חוצץ. ליפלוף. קאשייאה בלעז. לירק. להוריק מראהו, קרוטיר בלע'. ל"ג ולית הלכת' ככל הני שמעת' וכי אתמר לטהרות, וטעמא דמאי קאמ' ריש לקיש לא דמי מילת' דריש לקיש להא דלעיל.
<h2>דף סז:</h2>
כל אשה שספרה שבע' טובלת לסוף ז' בערב סמוך ללילה, ואם המתינ' עד יום ח' אינה טובלת בעוד היום גדול מפני סרך בתה, וכי לבשה חלוקה לבנה, אם ראתה אחר ששמשה עם בעלה בתוך ג' ימים צריכה להמתין ג' ימים קודם שיכולה ללבוש חלוקה לבנה שמא תפלוט שכבת זרע בתוך ג' ימים, אבל אם ראתה בלא תשמיש שכבר עבר ג' ימים מתשמיש וראתה היום יכולה ללבוש חלוקה למחר, כך הפסק.
אריותא. אריות הוו מצוים בלילה בדרך הבית טבילה. דאינשי ביתה. פי' באשתו של ריש גלות' ששמו אבא מרי. דאייקוט. שנתקוטט הוא ואשתו. ועל רב נחמן לפייסה ואמ'[רה]. לרב נחמן. מאי אית' השת'. מה יש לך למהר הלילה.
<h2>דף סח.</h2>
תיסגי איזי למחר. פי' דיי לך אם אטבול למחר. איזי. כמ'[ו] [לעיל מ"ב ע"ב] אימא לי איזי גופא דעובד' היכי הוה, ואינו לשו' הלוך כמ' איזיל. וידע. רב נחמן. מאי קאמרה ליה. פי' מה היה בלבה, שלא הית' רוצה לטבול בלילה לפי שלא חפפה ביום, דסברה דאסור לחופף בליל טבילתה, ולפי שנתקוטטה עם בעלה לכך לא חפפה ביום, ואמ' לה רב נחמן עבדי חסרת. בתמיה, פי' וכי יש לך חסרון עבדים שיחומו לך מים לחוף בלילה, אלמא דסבר רב נחמן דמותר לחוף בלילה ולטבול וק' לרב חיננא דאסר. ותמה על עצמך. הכל הוי ממילתיה דרבין דשלח, ופי' תוספו' שכן מנהג כשר לחוף ביום שאינה נמהרת בחפיפה, ולא תצא מן החמין עד שחשיכה ואז תטבול, (והממהרת) [והמחמרת] לחזור ולסרוק ראשה על בית הטבילה תבא (עליו) [עליה] ברכה, ובמקום גנבי שצריכ' לטבול ביום השמיני תחוף (במוצאי) [בערב] שבת, וצריכה אשה להרחיב ירכותי' בשעה טבילה ולפשוט זרועותיה וגם להגביה דדיה, ולא תעמץ עיניה ביותר ושלא תקפוץ פיה, וצריכה לחצוץ שיניה הטיב, ש"א.
מתניתי', בדקה עצמה יום השביעי ומצת' טמא ולאחר זמן. בתוך הי"א יום. ומצאת' טהורה כו'. וק' רישא לסיפא, דקתני רישא בדק' שחרית ומצאת' טהורה הרי זו בחזקת טהרה, משמ' הא לא בדקה כלל הויא בחזקת טומאה, והדר תני בדקה שחרית ומצאת טמאה הרי הוא בחזק' טומאה, משמע הא לא בדק' כלל הויא בחזקת טהרה, ע"כ. מן המנחה ולמעלה. וקש' אמאי לא אמ' בין השמשות, ע"כ.
<h2>דף סח:</h2>
סד"א תהוי כתחילת נדה. וק' לפרש"י למה לי לחושבה כבתולה דמים כיון שראתה כבר בבית אביה, ע"כ. ואם יש לה ווסת דיה שעתה. פי' הק'[ונטרס] קס"ד אסיפא, וק' היכא נשבר האי קס"ד והלא במסקנא נשאר כך, וי"ל דקס"ד האי אקושי' דשמואל, לימ' תהוי תיובתא דשמואל.
<h2>דף סט.</h2>
[ו]לאו [מי] (אמר) [אוקימנא כ]ר' עקיבא דאמ' בענן ספורים לפנינו. פי' ורב סבר כרבנן. מטבילין אותה (עשר) [תשע] טבילות. מהכא ליכ' למשמ' דלא בענן ספורין לפנינו, דדילמ' זבה קטנה שאני אבל זבה גדולה לא קמל"ן, עוד י"ל דאמ'[רינן] [לעיל ל' ע"א] כל יומא שלימו ספורין דידה, וק' נהי נמי דלא בענן ספורים מ"מ צריכין להפסיק בטהרה, וצ"ל דשמא הפרישה בטהר', וא"ת א"כ כי נמי בענן ספורים היה לנו לומ' דשמא ספרה [כדאמרינן] הכא גבי הפס' בטהרה, וי"ל דגבי הפסיק בטהרה דלא בענן כונה כל כך איכ' למימ' דשמ' הפריש' ושכח' אבל בספיר' דבענן כונה בכל יום ליכ' לומ' הכי, ש"א.
<h2>דף סט:</h2>
א"ל רבא בריה דרב אחא לרב אסי. רב כמאן סביר' ליה, לעול' אימ' רבנן בעי ספורים, דמהיכ' דייקת דלא בעי ספורים מדקתני ט"ו טבילות. לאו תרוצי. אתרץ כן ולא תוכח, לאו תרצת הא דשאני לא ראיתי כל עיקר, תריץ הכי, ולא תסייע לרב, ספרתי, לא תימ' לא ראיתי כל עיקר אלא לא ספרתי כל עיקר, כלומ' איני יודעת כל עיקר כמה ספרתי.
והתיית אבן חדא ושומת על (פי) [פום] גובא. ואותו אבן היתה כבידה ושמו אות' על הבור שלא ישליכו אבן בבור להורגו, לכך שמו אבן כביד' על הבור שלא יזיזוה ממקומה. עד שיבקע כריסו. מטמא באבן מסמא, דהשת' ודאי מת, והוא שיעור יותר מנימוק בשרו דמתניתין. שהיא עצמה מתחללת. וקשי' ואימ' המשלחת נמי תהיה מתחללת ק"ו דאלמנה, ע"כ.
<h2>דף ע.</h2>
היא תועבה ואין בניה תועבין. וק' למה לא מפיק דאין בניה תוע' מהא דאמרת כבר כיון דהק"ו פריכא הוא כדקאמרת, ע"כ. שני מצורעים. עשירי' בשמיני שלהם שקורבנותיהן שוין, ומבי' כל אחד ג' כבשים אחד חטאת ואחד אשם [ואחד עולה], ונתערב קרבנותם ואין ידוע איזה קרבן של מצורע [זה] ואיזה של זה, אבל יודעים מי חטאת ומי אשם ומי עולה. וקרב קרבנו של אחד מהם. ג' כבשים אחד לעולה ואחד לחטאת [ואחד לאשם] ואין ידוע של מי הוא. ומת אחד. מן המצורעים, השיני מה תהא עליו. היאך יטהר לאכל קדשים, דמצור' מחוסרי כפרה הוא וקיימ' לן [יבמות ע"ד ע"ב] טבל כו', וכל זמן שלא הביא כפרתו בשמיני אינו אוכל קדשים, שאילו היה מצורע חי אעפ"י שנתערבו קרבנותי' זה יקריב לשם מי שהוא וזה יקריב לשם מי שהוא, ומדם שני האשמות יתן על שני המצור', או אם מת האחד והיו שני (האשמות יתן על שני בהונות שני המצורעים או אם מת האחר והיו שני) הקורבנות לפנינו יהיו החטאות ואשמות מתין, החטאת יהיה מתה, דהא מת בעליו ולמיתה אזלא, והאשם [ירעה], דהא כל שבחטאת מתה האשם רועה, ודילמ' הוי אשם שנתכפרו בעליו ולרעייה אזלא [עד] שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה, אבל העולה קריב לאחר מיתת בעלים, וזה החי מביא קרבן אחר, כלומ' חטאת ואשם אחר, אבל עכשיו כו' כפרש"י.
<h2>דף ע:</h2>
וכתו' [במדבר ו'] ישא י"י פניו אליך. ורשב"ם מיישב לפי הפשט דלא קשו קראי אהדדי, דוודאי פני האדם אינו נושא אבל הוא נושא להם את פניו ומראה להם פנים שוחקות, ובספר' פריך מקרא מן [בראשית י"ט] הנה נשאתי את פניך לבלתי הפכי, ואי מההיא וודאי קשי'. בחר י"י בציון. בבית המקדש. למן היום אשר בנו אות'. בבית המקדש מיירי ולא העיר, דהא לא בנו ישר' את העיר. צריכות הזאה שלישי ושביעי. קש' אמאי לא בעי כן מבנה השונמית אם הזו עליו ג' וז', ע"כ, ש"א.
<h2>דף עא.</h2>
מלמד שפרסה נדה, ותתחלחל לשו' חללים, חלל גופה, ועל ידי כן יצא ממנה דם. שחרדה מסלקת דמים, שבכל שעה עומדת אולי תהרג. פחדא, דאגה כמ' הכא דכרקום. צמית, הדם בקרבה וא'[ינו] יוצא. בעתותא, הב[ה]לת פתאום שאד' שומע או רואה דבר מבוהל כגון דמלאך המות [ו]דאסתר מרפה הדם ויוצא. ביושבת על המשבר, פי' כסא שמקשה לילד שיושבת עליו.
מטמא משום כתם. שנעקר מחיים. מכלל דת"ק סבר. מדקא מטהר ר' יהודה להאי דם מטומאה כתם מפני שנעקר לאחר מיתה, מכלל דת"ק סבר דמטמא אע"ג דנעקר לאחר מיתה, ואמאי והא כי יזוב זוב דמה [ויקרא ט"ו] אמ' רחמנא, ומסתמא בבעלי חיים דבר הכתוב. דם תבוסה איכא בינייהו. פי' דר' יהודה סבר (מהו) [ספק] נעקר קצת לאחר מיתת' והוי דם [תבוסה], ור' [יוסי] סבר כיון דכורעת (כאילו) [כולו] נעקר (קצת) מחיים. הרוג שיצא ממנו רביעית דם בחייו ובמותו ולא פסק. שאז בא רובו לאחר מיתה, אינמי דאילו פסק הוה אמרינן קמא קמא בטיל. ודמו מטפטף לגומא. הא דאצטריך ר' יהודה למנקט גומא, שאם היה מטפטף לכאן ולכאן לא היתה טיפה של מיתה מעורבת. וחכמ' אומ' ראשון ראשון נפסק. פי' הק'[ונטרס] ואפי' טיפה של מיתה מרובה בטילה דקמ' קמ' בטיל, וזה אינו, דהא אמ' לעיל [ס"ז ע"א] שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין ולמה [לא] אמ' קמ' קמ' בטיל כיון שבא לכלל רוב, ש"א.
<h2>דף עא:</h2>
צלוב. אדם תלוי. אי הכי. פי' דר' יהודה מטהר, לעיל היאך מטמא במטה בהרוג, נימא דעמד במטה ולא נפל לארץ, ומשני שאני מטה דמתחלחלא. פי' סתם מטות מסורגות במיתרים עשויה נקבי' נקובים חללים חלולים ודם הנופל מן ההרוג נופל דרך חלל המטה ואינו נוגע במטה כלל.
מערה מים. לרחוץ קרבו וכרעיו של פסח. וקוצה לה חלה. נוטלת מעט מן העיסה של חולין קודם שתקרא לה שם דאכתי כל העיסה כולה חולין נינהו, וטבול יום לא מטמא חולין, דאין שיני עושין שלישי בחולין. ומקפת. מקרבת הכלי (מעל) [אצל] העיסה. אינה צריכה טבילה באחרונה. פרש"י דקיימא לן מחוסר כיפורים צריכה לקדש, ה"פ מחוסר כפורים צריך טבילה לאחר שהביא כפרתו, דאם טבל קודם לכן לא עלתה לו טבילה, הילכך לאחר שהביא כפרתה צריכה טבילתה לקד', דהטבילה שעשתה בעוד שהיתה מחוסרת כפרת' לא עלתה לקדש, אמ"ש. גמרא, טבול יום תחלה לקדש. פי' הוי ראש'[ון] לקדש, א"כ מתניתין כאבא שאול, דהא ב"ש אומ' דטבול יום הוי אב הטומאה. מאבראי. מבחוץ, אינה מנחת ידה בתוך הכלי בשעת קריאה שם, סד"א דאפילו מאבראי לא תקר' לה שם היא עצמה אלא אחרת, דאי היא עצמה קוראה לה שם אתי לנגע בחלה ולטמאה וקמ"ל דלא גזרינן. טבול יום ארוך. לב"ש צריכה טבילה דמסיחה דעתה מטבילתה קמייתא שהיתה בסוף שביעי ונכנסה בטומאה.
<h2>דף עב.</h2>
מדבריכם אתם נושבים. פי' אתם מוקשים. ראת' שאני. פי' דכיון שראתה אתמול בי"א ועכשיו נמי ראת' בי"ב גזרינן ראיית י"ב אטו ראיית י"א אבל ראת' אטו לא ראת לא (גזרינן) [גזרו] ב"ש, וחדוש אתא לאשמועינן רב הונא ראיית דנדה היא דאינה מצטרף עם הי"א לזיבה.
<h2>דף עב:</h2>
מאי שנא איהו ומאי שנא איהי. פרש"י מאי שנא בועל דלא מטמ' משכב ומושב, כל זמן שלא ראתה אחר תשמישו ומאי שנא איהי דמטמיא, וקש' דהיינו אידך קושיא דקא פריך בתר הכי מאי שנא ממשכבות, ונר' ה"פ מאי שנא איהו רואה ראייה אחת של זוב [תולין] דמשכבות ומושבות שבין ראייה ראשונה ותו לא אפילו לב"ש ואם אינו רואה עוד טהורים, ומאי שנא איהי רואה תוך י"א דמטמאה משכב ומושב אפילו לא רא[ת]ה כדאמר רב הונא, ש"א. מאי שנא משכבות ומושבות. שהאשה מטמאה אותה. ומאי שנא בעלה. שאין האשה מטמאה ליה, ומשני, משכב ומושב. מטמא, דשכיח. גבי נדה, דדבר הרגיל לשכב ולישב גזרו ביה רבנן לא ראתה אטו ראתה. בועל דלא שכיח. לבעול ביום אחר טבילתה לא גזרו, לשון מורי אבי.
לקמ' בסוף מסכת', פלוגת' דר' אליעזר בן עזריה ור' עקיבא במסכת מנחות בפ' (התודה) [שתי מדות (פ"ט ע"א)], ר' עקיבא מפיק מקרא חצי לוג שמן לג' מינין שבתודה חלות רקיקין ורבוכין, כדכ' [ויקרא ז'] והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחין בשמן סולת מורבכת (תביאנה) [חלות בלולות בשמן], רביעית לוג לחלות ולרקיקין, ורביעית שהוא לרבוכין, היינו חצי לוג, ולאדך רביעי שהוא חמץ אין בו שמן, דאין שמן לחמץ, והינו טעמא דר' עקיבא, דתלת' בשמן כתיבי דלא צריכי, דהא כת' [שם] וכל מנחה בלולה בשמן וכתי' [שם י"ד] למנחה ולוג שמן, תרי לרבויי למעטו לחצי לוג, וחד לאתוי לרביעית לרבוכי', והכי תניא התם אלו [לא] נאמר בשמן הייתי אומ' הרי הוא ככל המנחות ללוג ת"ל בשמן בשמן, דחלות ורקיקין, הוי ריבוי אחר ריבוי למעטו לחצי לוג, רשב"ם.
<h2>דף עג.</h2>
מניין לרבות שני שלישי (ושביעי) [ורביעי]. האי שיני שיני לימי זיבה הוא, וכדי נסבה, דהיינו מופלג מנדתה וכבר מפור' מאו כי תזוב, אלא אגבי ריהטא נקטיה בהדיה אחרינא, ש"א. ומה היא שאינה מטמאה בראייה כבימים. וק' מה להיא שכן מטמא באונס, וכן בסמוך דקאמ' ומה הוא שאין סופר אחד לאחד. איכ' למיפרך מה להוא שכן מטמא בראיות כבימים, וי"ל דאינו סומך על עיקר (ר"ל) [ק"ו] אלא כמ' ילמד סתום מן המפורש, ש"א. תנא דבי אליהו כל השונה הלכות. פי' משנה וברית' והלכה למשה מסיני כמ'[ו] שפרש"י, ואיידי דאיירי לעיל בהלכות אחד עשר יום שהלכה למשה מסיני נקט נמי הך, אינמי יש לומר דבכל דוכתה שייך לנקטיה לסיים בדבר טוב, ש"א.
